היינו ילדים ומהמרפסת של דירת הורי השקפנו על בית דו-קומתי שהלהיב את הדמיון שלנו, דווקא מפני שלא ידענו עליו דבר. לא מדוייק. אמנם חלונותיו היו מוגפים ומעולם לא ראינו דלת נפתחת ואיש יוצא או בא, אך קירות הבית נצבעו בכחול עז. בנוף הבניינים האפורים, שעל גגותיהם רובצים דודי שמש כמו חסידות שלא עפות לשום מקום, הבית הכחול – כך כיניתי אותו – היה כרטיס כניסה לעולם האגדה.
היינו ילדים ובחג סוכות היה יותר מדי חופש ופחות מדי אקשן. גם זה לא תירוץ משכנע ויותר לא אנסה לחפש. רק אכתוב את זה מהר מהר, לפני שאתחרט, מפני שכבר שנים רבות מדי הסיפור הזה יושב לי על הלב.
גשם של ברגים
היינו ילדים, בצהרי שבת טיפסנו במדרגות לגג הבניין שלנו, שבו שכנה סוכתנו הקטנה, הסתכלנו ימינה ושמאלה והרגשנו שאם לא נעשה משהו, פשוט נמות משיעמום. בשל קדושת השבת לא יכולנו למצוא תעסוקה בהדבקת חישוקי נייר לעוד שרשרת מכוערת ואני יודעת שהילדים שלי לא יאמינו, אבל באותם ימים, אפילו לא חלמנו להעלות לסוכה איי פד או אם פי או משהו מאלה. מה עשינו? כלום. התהלכנו על הגג, מכאן לשם ומשם לכאן. עוד לא ידענו לצטט את "הבטלה היא אם כל חטאת".
פתאום, ממש פתאום, מישהו מצא בורג. איפה? איזה? יש עוד? בורג קטן, שאולי נותר על הגג מאז נבנה הבית לפני עשרים שנה ויותר, קיבל מעמד של גיבור לאומי. הרענו 'כל הכבוד' לילד בעל עיני הנץ שמצא את הבורג הזה ובגבור עלינו השיעמום, יצאנו לתור ברחבי הגג אחר חבריו האבודים. לא ידענו אם יש בתורה איסור מפורש על ליקוט חפצים זניחים. מקץ חצי שעה תחת השמש, בלי זכוכית מגדלת, נמלאה השקית בעשרים וחמישה ברגים.
ומה עושים עם עשרים וחמישה ברגים? תפעילו קצת את דמיונכם הפרטי. עומדים באמצע הגג, אוחזים בבורג, עוצמים עין, מכוונים לעבר המטרה ו... הופ, מעיפים.
גשם של ברגים נחת על הבית הכחול, על קירותיו וחלונותיו האטומים. בול פגיעה. איש לא נכנס ולא יצא, איש לא בכה ולא מחה, אך בכל פעם ששמענו את הקליק העמום, שסימל נחיתה, היינו בעננים.
ילדים טובים לא מעיפים ברגים
תוך כדי פעולה, התפלג הכוח שלנו לשתי אוגדות. הבנים היו בפלוגת המעיפים. נבחרת המחפשים אויישה על ידי בנות. אחר כך התחלפנו בתפקידים. הבנים חיפשו עוד ברגים ואילו אנחנו, בחצאיות וקוקיות, התאמצנו להעיף מבלי להחטיא. איזו שמחה. צחקנו, צהלנו, החלטנו שאת חג הסוכות הזה לא נשכח לעולם ומי יודע מה עוד היינו מספיקים לעשות אילולא נפתחה דלת הגג בתנועה חדה ושלושה שוטרים חמושים התפרצו לרחבה.
בבת אחת קפאנו. עשרה ילדים מול שלושה שוטרים במדים. נדמה לי שקצת ברח לי, לתחתונים.
הם צעקו עלינו, ובצדק. "מה אתם עושים? השתגעתם? אתם ילדים מופרעים! שמעתם מה אתם? מופ-ר-עים!" במיוחד נבהלתי מהשוטר הרזה, הגבוה, שעיניו השחורות בערו מחימה. הוא צעק "אתם מופרעים אשכנזים!"
לא ידעתי מה זה אשכנזים, אבל מהטון שלו הסקתי שזו קללה נוראית.
הדמעות זלגו עד לרצפה. כל ילד הצטווה לצעוד לדירת הוריו, כדי שהשוטר יוכל לדווח להם על מעלליו. אמא שלי פרצה בגוועלד. שני ילדים היו לה בחבורת המופרעים. גם בן וגם בת. זעקותיה גברו כשהשוטר פקד עליה לחתום על טופס התלונה. לא, היא לא תחתום בשבת.
"אל תחתמי", הוא השאיר את הטופס על השולחן. "אבל מחר בבוקר תבואי לחתום בתחנה. ואחר כך תקחי אותם למפלג הנוער. שם יפתחו להם תיק".
"תיק במפלג הנוער?" היא החווירה, "אבל הם ילדים טובים".
"ילדים טובים לא מעיפים ברגים", פסק השוטר.
הילדים של היום לא מבזבזים את הזמן על ברגים
הסתכלתי עליו מלמטה. האם אי פעם אוכל לזכות בתואר "ילדה טובה" למרות היותי אשכנזייה?
למחרת צעדה אמי לתחנת המשטרה וחתמה על מה שחתמה, והתחננה בפני מי שהתחננה, והבטיחה לפקוח עלינו שבע עיניים ולחנך אותנו ביד קשה, העיקר שיסגרו לנו את התיק במפלג הנוער, מפני שהרישום הזה עלול לעמוד בדרכנו לתיכון יוקרתי, לצבא, לאוניברסיטה ולשידוך מושלם.
הסכימו. סגרו. מחקו. ורק דבר אחד לא עשו. לא פקדו עלינו לבקש סליחה.
אז עכשיו, באיחור ענקי, אני מבקשת סליחה מדיירי הבית הכחול, אשר עד עצם היום הזה נותרו לי כחידה. אלמוניים. באיחור אדיר אני גם מודה למשטרת ישראל שנענתה לקריאתם והגיבה מהר ונציגיה התפרצו לגג במלוא הדרם וצעקו עלינו ולימדו אותנו לקח לכל החיים.
היו זמנים. הילדים של היום לא מבזבזים את הזמן על ברגים. הם מתחילים ישר בסכינים. ולמשטרה של היום אין כוח אדם לסכסוכי שכנים. הניידת לא מגיעה עד שיש דם. ואשכנזייה? זה עדיין סוג של קללה?
