סבתי סיפרה לי סיפור. סיפור עליה, נערה צעירה, ששרדה את מלחמת העולם השניה ומצאה את עצמה ערב אחד בפריז, כשהיא צועדת לכיוון אולם קטן, בו נערכה מסיבת אירוסין לאחת מהבנות ששרדו יחד איתה את השואה.
נקמתן של הנשים
רחובות פריז המו ממטיילים, גם באותו יום אפור וסגרירי. הגשם ירד לו בשלווה, שטף את המדרכות ואת רגלי האנשים שפסעו. היא נכנסה לאולם הקטן, התיישבה על כיסא, עוקבת אחר הנכנסות, מחכה לחברות שלה מ"שם". הן, הבנות שנותרו, הקפידו לשמור על קשר וכמובן שאף אחת לא החמיצה את השמחות האישיות של אחיותיה לצרה. מבחינתן, זו הייתה הנקמה הגדולה ביותר בגרמנים. אנחנו כאן, ממשיכות את העם היהודי.
קולות שמחה בקעו מן האולם והיא תלתה מבט באהיל המשתלשל מהתקרה. הביטה בפניה הזוהרות של הכלה, שחרישי עצב ויגון עמוק נחבאו בקפלי עיניה ואז הביטה בחלון. מבעד לריבוע הקטן נראה מזג אוויר סוער. האור בפנים האפיל על האפרוריות בחוץ. אנשים זרמו פנימה. קשה היה לזהות פרצופים ישנים. הפנים קיבלו כעת צורה של אדם, מאז הושבה להן החירות. לשלד גופן הוחזר אט אט מראה של בן אנוש. היא המשיכה לשבת, כשכל אחת שנכנסה זוכה למבט, המנסה לקלוט ניצוץ מוכר של עבר.
"את בטח שונאת אותי"
לפתע נצמדה למקומה. זו היא! דפיקות הלב גברו בקצב. קשה לזהות אותה, אולם ללא צל של ספק זו היא. מבטן נפגש. בחלקיק שניה פיענחה את האיתות ששידרה אליה: "אל תגלי את זהותי לשאר הבנות שכאן". היתה זו אנה הקאפו. דמות שמחקה מזיכרונה. היא השתנתה לבלי היכר.
סערת רגשות התחוללה בליבה פנימה. קרעים של צילום שהתאחה במוחה. העבר התחלף לרגע בהווה. כן, גם אז ידעה אבל שתקה. אז, כשחזתה בבנות שהתגודדו בפינת החדר, כשראתה את הגופות המהלכות מתמלאות באנרגיה מורעלת שנבעה מכוח השנאה.
אנה התקרבה לעברה. כבר לא אותה בחורה צעירה הבוטחת בעצמה, אלא דמות כפופה, שאותות טרגדיה נכרות בה היטב. עיניים כבויות, קמטים, לא רק מזקנה.
"שלום", אמרה לה ולסבתי יהודית נותר רק לרחם עליה. היא שתקה. מה יכלה לומר לה? רק רצתה לשאול אותה: מה היא עושה פה, מי הזמין אותה בכלל? ושוב שתקה מול מציאות הזויה. מסיבת אירוסין ואנה הקאפו מולה.
אנה השפילה את עיניה. סומק עז הציף את לחייה החיוורות. היא נטלה את ידה של סבתי שהתאבנה, ולחצה אותה בחזקה. אנה נשברה. בכי מר וסוער פרץ מתוכה. בעדינות משכה אותה לעבר המסדרון שהיה ריק מאנשים, כדי לא למשוך תשומת לב יתירה.
"יהודית, את בטח שונאת אותי. כועסת עלי... ראיתי שזיהית אותי מיד כשנכנסתי..." קטעי הברות ויבבות מגרונה.
"לא, אני לא", רצתה לומר לה ולא אמרה. רק המשיכה להביט באנה המסכנה. שקעה בערפל הזמן.
"יש לי בקשה אליך", פנתה אליה אנה כשבריסיה עדיין תלויות הדמעות. "עברתי סדרת בדיקות בבית חולים לפני שבוע. החליטו שצריך לנתח אותי. אבחנו גידול במוח. בעוד שבוע יערך הניתוח. יד ההשגחה. יד ההשגחה היא שהפגישה אותי איתך. אני מפחדת ללכת לבד. בואי איתי..."
"האם תסלחי לי?"
סבתי רצתה לשאול אותה מדוע היא לבד, אבל שוב שתקה.
אנה הושיטה לה פתק, עליו שרבטה את כתובתה... והלכה. יהודית נותרה עם הזיכרונות. כיצד אנה התעללה בהן, רמסה את כבודן, הפכה למשת"פית של הגרמנים והנה היא כאן. סבתי משוטטת ברחובות פריז, מתלבטת, לא יכולה להתרכז, לא יכולה לשתף איש בלבטיה. הרי הוריה וכל שמונת אחיה ואחיותיה הלכו לבית עולמם.
"היא ידעה שיהיה לה קשה לסרב לבקשה. האבזמים, הנעליים השחורות המבריקות, העונשים הקשים שהיתה מטילה עליהן, התערבבו עם רגשות הרחמים שחשה. כעבור מספר ימים היא מצאה את עצמה לצדה של הקאפו בבית החולים.
"יהודית, אני מפחדת. כל כך מפחדת מהניתוח, ואם..."
"אנה! בבקשה, חמדתי, אל תדברי כך!" סבתי היסתה אותה.
"אולי זה יכפר ולו אך במקצת על חטאי כלפיכן... התסלחי לי?" עיניה בערו בחשכה. יפחות חנוקות עלו מדמותה. הזו הקאפו שרעדו ממנה, הזו האישה שהילכה עליהן אימים? כה שברירית ואומללה היא. רגשות רחמים שהביאו אהבה עלו בה. כל כך אהבה אותה באותו רגע. כאילו היו אחיות בדם כל השנים. כמו האחיות שנרצחו לה.
"אחותי שלי, אחותי שלי", דמעותיה נמהלו בדמעותיה של אנה.
יהודית סבתי בכתה באותם רגעים על אהבת אם אמיתית שנגדעה, על אהבה למשפחה שנגזלה ממנה, על האהבה שנמנעה מאנה. כאילו כל נחלי האהבה שהיו עצורים בלבה חודשים ארוכים נפרצו והופנו באחת אל אנה, אחותה החדשה.
"תצעקי שאת סולחת!"
בבוקר, כשנכנס הרופא, הוא ראה שתי נשים מרוגשות באופן שלא ראה מימיו. "את אחותה?" שאל הרופא את סבתי.
"כן", ענתה לו בהחלטיות. הפחד לבש צורה מאיימת.
"אל תעזבי לי את היד..." אנה התחננה וסבתי לא עזבה עד שהזריקו לאחותה זריקת טשטוש.
"אחותי", אנה צעקה מתוך טשטוש.
"יש לי הרגשה רעה, רעה מאוד... את סולחת לי? תצעקי שאת סולחת! תבקשי מכולן לסלוח לי. אני אוהבת אתכן. גם אז אהבתי... רק שהטבע השרדן שלי..." ואז אנה נרדמה. החומר כבר השפיע עליה.
ידה של אנה בתוך ידה של סבתי וכמו לבה שלה בתוך לבה של השנייה. הרופא ביקש ממנה לצאת. הם צריכים להיכנס לחדר הניתוח.
"לכי לנוח. חזרי בעוד כמה שעות. זה ניתוח מסובך", הודיעה לה האחות. והיא התעקשה. "הבטחתי לאחותי אנה שאהיה לצידה. לא אעזוב את אחותי", כן, היא שמעה את אשר הצהירה לאחות. היא אמרה "אחותי". אנה הפכה בשעות מספר לאחותה, אחותה ממש. השעות חלפו בעצלתיים, ריחם החריף של התרופות שעמד גם בחדר ההמתנה טשטש אותה במקצת. היא ריחפה במעיין מנהרת זמן, כנראה שנרדמה. כשהתעוררה, מצאה את עצמה מכוסה בשמיכת צמר. מישהו מהצוות כיסה אותה.
"אנה, אנה", נזכרה. "אחות, אחות", קראה לעבר האחות, ביקשה ממנה לברר מה קורה. רגעים רבים לא ימחו מלבה של סבתי ואילו הרגע הזה עולה על כולם. אחות ורופא התקרבו לעברה כעבור חצי שעה.
"אחותך", כך הם אמרו לה. יותר נכון שפכו את המילים באיטיות מפחידה.
"אחותך..."
"מה קרה לאחותי?" הזדעזעה.
"לא התעוררה", הם הניחו יד מרגיעה על כתפה. היא פרצה בבכי. האחות התשיעית שלה נפטרה לבית עולמה.
הילדים מכינים את הקישוטים לסוכה והדמעות שוטפות לי את העיניים. כמה אנשים לא זכו לשבת בסוכת אחים. נחמה אחת בלבי. סבתי היקרה שתחיה, העניקה לקאפו מחילה. "אחותי את", כך היא אמרה לה. "אחותי את".
