מסטיק שנגמר לו מזמן הטעם. ככה מרגישים לי לפעמים ימי הקיץ הארוכים עם הילדים. אנחנו נוסעים לחוגים, חוזרים מהחוגים, יורדים לגינה "רק" לשעתיים, כדי לעלות הביתה ולגלות שיום ארוך של פעילות עוד לפנינו. ימי הקיץ עם הילדים פשוט לא נגמרים.
"מימי, אכלת ארוחת ערב, אז קדימה, למקלחת ולישון", אני קוראת לבת השבע שלי, שעסוקה בלהשקיף מבעד לחלון ולדווח לי. "מה פתאום מקלחת ולישון? אמא, תראי, יש אור בחוץ!"
"נכון, עדיין לא לילה", מדווח בן השלוש וחצי באושר גדול וממשיך להתרוצץ מפינה לפינה ואני מתזזת בין המקלחות לארוחת הערב ונלחמת בקרני השמש שעדיין מאירות ומעירות את היקום.
רק כאשר הילדים שלי מוודאים שחשוך בחוץ (ואי אפשר להערים עליהם עם הגפת תריסים, כל עוד איננו מתגוררים בבונקר תת קרקעי) הם מוכנים לחשוב על כניסה למיטה. השעה מאוחרת, העייפות מכריעה אותם וסוף סוף הם נרדמים ואני מגלה שחצי ערב, אם לא יותר ממנו, ננגס מהחיים שלי והתאדה.
ופתאום נוחת שעון החורף
כאמא אני מרגישה שאין כמו שעות הערב השקטות בבית עם הילדים. שלווה יורדת על העולם או לפחות, הרעש מתעמעם.
ממש בלי קשר לצום יום כיפור, כאם לילדים, תמיד אהבתי את שעון החורף. יש משהו קסום בלחיות חיים של 'יום קצר' עם שעון החורף. אחרי קיץ ארוך שבו היום לא נגמר וכמעט אי אפשר לתחם אותו בנקודת סוף, מגיעה סוף סוף העת לנשום.
מאז התחילה שנת הלימודים אני עסוקה מדי בוקר בניסיון נואש להעיר את הקטנים. הם ישנים שנת ישרים, שהרי אתמול בלילה הוכיחו לי באותות ובמופתים כי עדיין אור בחוץ והלילה טרם הואיל בטובו לפרוש את חסותו על העולם.
"מאוחר! עשרים לשמונה", אני קוראת לבת העשר בקול מיואש. "את תאחרי ללימודים ואני אאחר לעבודה!"
רק בדקה התשעים היא מספיקה לעבור את שער בית הספר, תוך שהיא מפהקת ולצערי גם לא הספיקה לאכול ארוחת בוקר כמו שהייתי רוצה. דחפתי לה עוגיות קוואקר לשקית ולא רק לה, אלא גם לרותי שעלתה לכיתה א' ולאושרי הקטן שבגן, שגם הוא סירב לקום.
אני מחכה לך, שעון חורף
מחוגי השעון נושאים בתוכם בשורת עייפות. יש משהו באוויר הלילה היורד מוקדם שמרדים אותם. לנו המבוגרים זה לא משנה מה המצב בחוץ. הרי בכל מקרה נתפקד בתשע בערב, בין אם שעון חורף כעת או שעון קיץ.
משיחות עם חברות מסביב, כולן טוענות כי העייפות הגדולה ביותר נוחתת עליהן בשעות השקיעה ומשום מה אדרנלין זורם לעורקינו יחד עם הצבע השחור של הלילה.
ואם תטענו ששעון הקיץ חוסך חשמל, אני אטען כנגד כי זו טעות. ההפך הוא הנכון. דווקא בשעות האור המתמשכות, בהן עלינו להעסיק את הטף והמתבגרים, כמות החשמל הנזללת בבתים עם ילדים, כפולה ומכופלת. המחשבים, הפעילויות, הדיסקים, המזגנים, הטוטסר והמיקרוגל שעובדים שעות נוספות, לא חוסכים לכולנו.
כשהלילה יורד מוקדם, אנחנו מספיקים כפליים. הנוער המתבגר מתייצב בבית לפי הוראת ההורים זמן מה לאחר שמחשיך. ומה יפה יותר ממשפחה שמתלכדת לעת ערב במטבח ומסיימת את סדר היום המטורף בשעה הגיונית ועוד נשאר להורים זמן איכות משלהם?
לכן אני מצפה לשעון החורף בכיליון עיניים ומצטערת שהוא לא הגיע קודם לכן. את הימים האחרונים של שעון הקיץ העברתי בחדר הילדים בפעילות יצירה: הכנת שלט המקדם את השעון החדש: הידד לשעון החורף!
