לפני ארבע שנים, כשהייתי כופרת טריה, יום כיפור עדיין היה טראומה גדולה מדי עבורי. עוד מילדותי הייתי נטרפת מצער בגלל הסיפורים של המורות על הכבשים האומללות עם הפס האדום על הגב שהולכות, בלי ידיעתן, אל מותן הוודאי.
ההיקש המתבקש אלינו, אל בני האדם, היה עוד יותר מפחיד. הייתי ילדה קטנה בכיתה א' שהסתובבה בתחושה שהיא רעה ויש לה פס אדום רחב ומסנוור לכל אורך הגב ועוד מעט קט אלוהים יעניש אותה במוות נורא ואכזרי.
חשבתי שהוא וודאי יהרוג אותי בתאונת דרכים איומה ולכן במשך שנים הייתי יושבת ערה בפלצות רבה כל משך הזמן שבו נסענו באוטובוס לסבתא מבני ברק. ידעתי שאם אירדם לשנייה התאונה תתרחש וכך נלחמתי בעצמי כל הדרך, פקחתי את עיני בכוח ונטיתי עם גופי מצד לצד בכדי לשמור את האיזון של האוטובוס על הכביש ולמנוע מאלוהים לבצע בי את זממו.
כופרת קטנה
רבות כבר סופר על תחושות החדלון, החטא, היאוש והחלחלה שיש בבתי החינוך שבקהילה לפני יום כיפור. כשבגרתי, הייתי שרה בדמעות יחד עם כל בנות הסמינר: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", מרגישה איך כל עצמותי מתפוקקות ביגון למול מלך מלכי המלכים, הלא הוא הקב"ה ואין מלבדו.
וככל שגדלתי, חטאיי גדלו עמי. אני חושבת שעד לפני שנים מועטות עוד הסתובבתי בתחושה של חוטאת תמידית שעוונותיה לא יסולחו לעולם. בארסנל חטאיי חברו להן נעליים בעלות פלטפורמה עבה מדי, ביחד עם מחשבות זרות שהיכו בי בזמן בו הייתי אמורה להקשיב רק למילות התפילה, חצאית קצרה, עגילים ארוכים, ספרי זימה (עלובי החיים, למשל) שקראתי, אותה פעם בה דיברתי בחביבות רבה מדי עם האופטיקאי, בורגר דג שאכלתי והיה בהכשר רבנות בלבד, הפעם שבה לקחתי בטעות בלי לשלם אוח מוזהב מחנות תכשיטים (כן כן, מה ששמעתם, אוח מוזהב) ושלל הפעמים שבהן נתתי לשטן לבלבל אותי וכפרתי בתוך תוכי בקיומו של האל ובאמיתות משנתם של הרבי מגור / המגיד ממעזרישט / הגרי"ש / הגראי"ל / הסלאבודקער זי"ע.
לפוסטים הקודמים של שרה איינפלד:
>>> פריוילגיה חרדית: "לגנוב מהמדינה זה מותר"
>>> הבת שלי, במלחמה נגדי, בשירות החרדים
>>> עוזבת את הבית: דברים טובים יקרו לי
סביבנו כולם הוכו בתדהמה
אז ביום כיפור ההוא, לפני 4 שנים, לאחר שנהניתי מארוחה חגיגית עם כמה חברים, החלטנו לנסוע לביקור חג ברמת גן. הכבישים, כמובן, היו ריקים. פילסנו את דרכנו עם הרכב בינות לשולחנות שש בש וילדים שאילתרו שמיניות על אופניהם הרעועים. סביבנו כולם הוכו בתדהמה. אנשים כעסו, צעקו עלינו, קיללו, נעלבו והתעצבנו. בעיני הטריות היה נראה לי מוזר שאנשים אלו, חילונים רגילים, שכל השנה אוכלים טריפות, נואפים בדיצה, מתהלכים חצי עירומים וללא כיפה ונוסעים בשבת לים, פתאום מגלים לויאליות כה רבה למנהגי ישראל וליום כיפור, שמבחינתי בכלל לא שייך להם ולא קשור אליהם.
בלעג רב המשכנו למחוז חפצנו. בשנה שאחרי השתדלתי לא לנסוע כדי לא לבאס את הסביבה ובשנה שעברה אפילו לקחתי את הילדים לבית הכנסת בלבוש לבן, לפני טיול האופניים.
זמן רב, רב מדי, לקח לי לראות את המונופול החרדי על הדת ואלוהים מתמוטט סביבי ובעיני הבשר הקטנות שלי הבטתי על אותם אנשים שזועקים את זעקת הכיפור בדרכם שלהם ולמדתי להעריך אותם, על זה שהם חיים את חייהם כרצונם ויודעים שהמסורת היא גם שלהם, למרות כל זאת. חלקם מתוך הכרה בהתגמדות הבשר אל מול הרוח ביום הזה, חלקם מתוך אידיאל מסורתי פלורליסטי משולב וחלקם מתוך לב תמים וכואב שצועד שלוב זרוע עם אלוהים קטן וחמוד שיש לו כובע הפוך של ירקן על הראש.
עוד לא החלטתי כיצד אנהג השנה, אבל אלוהים כבר לא כועס עלי ואני לא כועסת על אחרים וההרהורים הללו של לפני כיפור הביאו לי הרבה מחשבות חיוביות ולכן אני שמחה על בואו ומאחלת לכולם צום קל או בתאבון ונסיעה טובה ותפילה נעימה או וואטאבר.להזמנת הרצאות של שרה איינפלד, שילחו מייל .
