"עמוֹדוּ, תיפסוני, גולם במעגל? לא, לא מכיר. מה זה, אפליקציה חדשה לסמארטפון, משחקים חדשים לטאבלט?" זו כנראה תהיה התגובה הראשונה של ילדיכם אם תשאלו אותם מה הם יודעים על משחקי רחוב. הם לא יודעים הרבה ולצערנו, הם גם לא יוצאים כל כך הרבה לרחוב. לעומתם, אם יגידו לכם את השמות קלאס, מלך השבויים (חיי שרה), 3 מקלות, במקרה שנולדתם לפני שנת 1990, כנראה שזה יזכיר לכם את השעות הכי טובות שהיו לכם בילדותכם.
תוכנית "זוזו", שפועלת ביוזמת משרד החינוך, משרד התרבות והספורט והתאחדות הספורט לבתי הספר, עושה קאמבק לכל המשחקים שההורים שלנו היו צריכים להתחנן שנפסיק לשחק אותם ונעלה הביתה. ההורים של היום, לעומת זאת, צריכים להתחנן כדי שנצא מהבית לשחק אותם.
במסגרת התוכנית, שהחלה לפעול לפני שנתיים ב-250 בתי ספר יסודיים ברחבי הארץ והשנה התרחבה ל-460, ילדים בכיתות ה'-ו' לומדים לראשונה את משחקי הרחוב שרק לפני שני עשורים ילדים בני 6 היו יכולים ללמד אותם. התגובות נעות בין תדהמה: "אפשר לשחק בלי מחשב?" חשש: "בטוח שאפשר לשחק בהם בלי מחשב?" בלבול: "אתה בטוח שאלו לא משחקים חדשים, איך לא שמעתי עליהם אף פעם?" התלהבות: "אני עוזבת את המחשב ויורדת כל יום למטה" ולפעמים גם זלזול: "בשבילי רק פייסבוק. אין לי כוח".
כשההורים לעומת זאת מגלים שמלמדים את המשחקים שעליהם הם גדלו, הם בדרך כלל מטילים 'עוצר' מחשבים וטלוויזיה, גוררים את הילדים למטה בכוח ומשחקים איתם בעצמם. יש כבר לא מעט סיפורים על הורים שלא ממש תקשרו עם הילדים שלהם וכמה משחקי קלאס טובים הפכו אותם לחברים הכי טובים וחסכו הרבה כסף על ייעוץ משפחתי.
חלק מההורים מעודדים את הילדים להפוך את התחביב למקצוע ומלווים אותם כל הדרך לגמר של אליפות ישראל במשחקי רחוב, שנערך בכל יוני בפארק הלאומי ברמת גן כחלק מהתוכנית.
משחקי רחוב: המצאות של הילדים
לכבוד חגי תשרי, הילדים שמשתתפים בתוכנית התבקשו להמציא כמה משחקי רחוב חדשים והנה הם לפניכם, יחד עם המשחקים הישנים שאתם וודאי מכירים. זה הזמן ללמד את ילדיכם מה עושים כש"יורדים למטה".
חגים דמיוניים
הילדים מתחלקים לשתי קבוצות ובוחרים שופט. השופט מכריז על מאפיין שקשור לחגים (שופר, אתרוג דבש וכו') ולכל קבוצה יש עשר דקות לרוץ ולחפש כמה שיותר חפצים שמזכירים את אותו מאפיין כיד הדמיון. על כל קבוצה להסביר מדוע בחרה בכל חפץ. על כל חפץ שהקבוצה הצליחה לשכנע את השופט כי הוא קשור לחג, היא צוברת נקודה. הקבוצה שצוברת הכי הרבה נקודות היא המנצחת.
ארבעת המינים
הילדים מתחלקים לשתי קבוצות בנות 4 ילדים ומעמידים בראשן שופט (אם יש רק 8 ילדים, השופט יכול להיות אחד הילדים מאחת הקבוצות). כל ילד בכל אחת מהקבוצות מקבל שם של אחד מארבעת המינים.
השופט מכריז על ארבעת המינים לפי הסדר שהוא רוצה (למשל: לולב, ערבה, אתרוג, הדס או אתרוג, הדס, ערבה, לולב) ועל הילדים לרוץ לפינה שנקבעה מראש ולהסתדר בשורה לפי הסדר שעליו הכריז השופט מימין לשמאל.
הקבוצה שמגיעה לפינה המוסכמת ומסתדרת בשורה כפי שקבע השופט, היא המנצחת. לאחר כל סיבוב, השופט נותן לכל אחד מהילדים שם של מין אחר מארבעת המינים ומחליף את הסדר שבו על הילדים להסתדר.
הכל דבש
הילדים עומדים במעגל ואחד מהם מחזיק כדור. הילד שמחזיק את הכדור מעיף את הכדור באוויר וקורא בשם של אחד הילדים ובמספר מעשר עד עשרים.
אם הילד שקראו בשמו מצליח לתפוס את הכדור בשתי ידיים לפני שהוא נחת על הקרקע, כל הילדים (כולל הזורק) עומדים מבלי לזוז והוא מנסה לפגוע באחד מהם עם הכדור. אם הוא הצליח, הילד שנפגע מהכדור נפסל.
אם הילד שקראו בשמו לא תפס את הכדור או לא הצליח לפגוע באף אחד, הוא צריך להמציא סיפור עם מספר המילים שקראו בהן כשהכריזו על שמו ולסיים את הסיפור במילה "דבש". אם הוא מתבלבל או מפסיק את הרצף של הסיפור ליותר משלוש שניות הוא נפסל. הילד שצובר את מספר הפסילות הקטן ביותר הוא המנצח.
מלחמת שנות טובות
הילדים מתחלקים לשתי קבוצות ומעמידים בראשן שופט. כל קבוצה מצויידת בדפים ועפרונות ועליהם לרוץ ולבקש מעוברי אורח לכתוב להן "שנות טובות" בנות 10 מילים לפחות. הקבוצה שתשיג את מספר השנות הטובות הרב ביותר תוך רבע שעה היא המנצחת. שימו לב: כל ברכת שנה טובה צריכה להיות שונה בתוכן שלה. ברכות זהות ייפסלו.
משחקי הרחוב הקלאסיים, של פעם:
עשרים ואחד
חברי הקבוצה עומדים במעגל וצריכים למסור את הכדור ביניהם. באמצע המעגל עומדים ילד אחד או שניים שמנסים לחטוף את הכדור ולמנוע מהם למסור את הכדור ביניהם.
כדי לנצח, הקבוצה צריכה למסור 21 מסירות רצוף מבלי שהכדור ייחטף על ידי הילדים שבתוך המעגל או מבלי שייפול לרצפה.
3 מקלות
מסדרים שלושה מקלות במרחקים שווים וקטנים. כל ילד צריך לנתר בין שלושת המקלות בשלושה צעדים בלבד. לאחר שכולם סיימו לנתר, מגדילים את המרחק בין המקלות. מי שלא הצליח לנתר בין שלושת המקלות בשלושה צעדים נפסל. האחרון שנשאר מבלי להיפסל מנצח.
תיפ-סוּ-ני
התלמידים מסתדרים בשתי שורות (עם מספר זהה של תלמידים) ועומדים אחד מול השני, במרחק של 10 מטרים זה מזה. תלמיד מקבוצה א' יוצא בריצה לשורה של קבוצה ב'. תלמידי קבוצה ב' מחכים לו עם כף יד ימין מושטת.
התלמיד מקבוצה א' נותן שלושה "כִּיפים" על ידם של שלושה תלמידים מקבוצה ב'. ב"כיף" הראשון הוא אומר "תיפ" בכיף השני "סו" ובשלישי "ני".
התלמיד שקיבל את ה"כיף" האחרון (של ה"ני") צריך לרדוף אחרי התלמיד מקבוצה א', שנתן לו את הכיף ובינתיים בורח לכיוון הקבוצה שלו. אם הצליח לתפוס אותו, התלמיד מקבוצה א' הופך להיות שבוי של קבוצה ב'. אם הוא לא תפס אותו, התלמיד הרודף הופך להיות שבוי של קבוצה א'.
לאחר המרדף, שולחת קבוצה ב' נציג לקבוצה א', שינסה גם הוא להמלט וכך לקחת שבוי של קבוצה א'. הקבוצה שצוברת הכי הרבה שבויים, מנצחת במשחק.
אחת, שתים, שלוש דג מלוח
אחד התלמידים הוא "דג מלוח". שאר התלמידים עומדים במרחק כ-15 מטרים ממנו, מאחורי קו.
ה"דג מלוח" מפנה גבו לתלמידים המשתתפים, עוצם עיניים וקורא "אחת, שתים, שלוש, דג מלוח" וחוזר להביט במשתתפים.
בזמן שהוא עוצם את עיניו ואינו רואה - המשתתפים האחרים מתקדמים לעברו במהירות. כאשר הוא מביט בהם שוב, עליהם "לקפוא" במקום. אם ה"דג מלוח" רואה מישהו זז, הוא פוקד עליו לחזור לקו ההתחלה. אם אחד התלמידים הצליח להגיע ל"דג מלוח" ולגעת בגבו, מבלי שנתפס בתנועה, ה"דג מלוח" מספר/ת סיפור לכל הילדים.
במהלך הסיפור אם הוא מזכיר את המילה "דג מלוח", כולם בורחים אל מאחורי קו ההתחלה. מי שנתפס על ידי ה"דג מלוח" לפני שעבר את קו ההתחלה, הופך "לדג מלוח" בסיבוב הבא.
תופסת צבעים
התופס מכריז על צבע מסוים באוזני שאר הילדים. הילדים צריכים למהר ולגעת בחפץ/לבוש, בצבע שהוכרז ואז הם מוגנים מתפיסה. התופס צריך למהר ולתפוס את מי שלא נגע בחפץ/לבוש בצבע המוכרז, כדי שיהיה התופס במקומו. התופס ממשיך ומכריז בכל פעם על צבע אחר, עד שהוא מצליח לתפוס מישהו שיהפוך להיות התופס במקומו.
- משה קונינסקי - מנכ"ל התאחדות הספורט לבתי הספר.
