תחילת שנת הלימודים מלאה בכל שנה בסיפורים על שילוב של אוכלוסיות שונות בבתי ספר מסויימים. השנה למשל, מתחו שופטי בית המשפט הגבוה לצדק ביקורת על סירובם של ראשי עיריית אילת ומשרד החינוך לשלב את ילדי המסתננים בבתי ספר רגילים. על מה ולמה? מה רע בהצעת עיריית אילת להקים מסגרת חינוך ייחודית לילדי המסתננים? הרי זה עונה לצורך הילדים לרכוש השכלה. בתוך מסגרת ייחודית קל יותר גם לספק מענה לצרכים המיוחדים שעלולים להיווצר בשל מעמדם העמום של הפליטים או בשל הפערים התרבותיים. אבל העובדות לא חשובות. המלחמה המשפטית החלה בעקבות ויכוח אידיאולוגי - האם הפרדת הילדים האלה פוגעת בזכותם הבסיסית לשוויון? לפי בית המשפט התשובה היא כן ולכן הילדים שובצו בבתי ספר רגילים.
מה חשוב יותר: העיקרון או הילד?
לאחרונה, ביקשתי לשקול להעביר את בני לכיתה מקבילה, היות ומכוח הנסיבות יצא שכל חבריו שובצו אליה. נאמר לי שזה לא פשוט ושצריך להתייחס לכל שינויי במשנה זהירות. המעבר עלול להיות טראומטי עבור הילד. אכן ידוע שמעבר מגן ילדים לבית ספר או מעבר מבית ספר לחטיבה, הינו טראומטי עבור הילדים ודורש מאמצי הסתגלות והתאקלמות בסביבה הזרה. אם כך, אם מעבר כיתה או בית ספר נחשב לטראומטי, מה נאמר על הכנסת ילדי הפליטים לבתי ספר שלנו? בתור אחת שאחיה למד בביה"ס כעולה חדש אני יכולה להעיד שמדובר לא רק בסביבה זרה, אלא גם בסביבה עוינת עבור הילדים האלה. מי יודע כמה מעברים וטראומות עוד מחכים להם? אם כך, יוצא שמבחינה החוקית - הילדים ניצחו ומבחינה מעשית - הפסידו. ולמה זה קרה? כי שמו את הרעיון מעל לאינטרסים של אלה שהרעיון אמור לשרת אותם.
הסגידה הזאת לרעיון השיוויון היא אבסורדית, כאשר למעשה מתעלמים מהצרכים האמיתיים של המעורבים בעניין. בואו נעזוב לרגע את ילדיי הפליטים בצד ונדבר על מה שקורה בחברה שלנו. מצד אחד, רעיון האינטגרציה, להפגיש באותם בתי ספר ילדים מכל חלקי החברה, אמור לתרום לחברה ע"י בניית זהות משותפת ולהבטיח את יישום עיקרון השוויון. מצד שני, מה לעשות כאשר רעיון האינטגרציה לא עומד במבחן המציאות? או במילים אחרות, גורם בדיוק להפך - לרצון להיבדל?
העיקר שלא נואשם חלילה באפליה
לפני זמן מה כבר עלו קולות מהקהילה האתיופית בעד רעיון הסגרגציה. נטען כי בתי ספר נפרדים לבני הקהילה יכולים לשמש כמודל להצלחה. לדוגמה, בית ספר הדרים על שם יונה בוגלה, אשר מפעיל תכנית עם התייחסות לתרבות ולהיסטוריה של העדה. אחד התומכים ברעיון הוא רוני אקלה, מנכ"ל עמותת "פידל", אשר פעל לחיזוק בתי ספר סגרטיביים במקומות בהם האינטגרציה נכשלה, בטענה כי כפיית אינטגרציה על ילדים שאינם רוצים בה ואינם מחזיקים בה מעמד, רק מובילה לנשירה מבתי ספר. במקום להתייחס ברצינות לטענות אלה ולהבין שלא מדובר בהצהרות פופוליסטיות אלא בדאגה אמיתית בעקבות המצב בשטח, מעדיפים להמשיך ולדבוק ברעיון. העיקר שלא נואשם, חס וחלילה, באפליה על רקע צבע עור.
אני מאמינה שאינטגרציה בחינוך היא לא יותר ממילה יפה, סיסמא ריקת תוכן ובזמן שמקבלי ההחלטות נגררים לוויכוח על אידיאלים - ילדים נפגעים. לא מספיק לדחוף בכוח (כדי להגיע למכסה כלשהי) מספר ילדים יוצאי אתיופיה בכל כיתה, צריך לפעול מעבר לכך כדי להבטיח אינטגרציה אמיתית ואם זה לא מתאפשר במקומות מסוימים - לתמוך תקציבית בבתי ספר סגרטיביים. אני מחכה שיקום מנהיג חזק, אחד שלא מפחד ללכלך ידיים ומוכן לבחון לעומק את מצב האינטגרציה בשטח. אחד שמסוגל לקבל החלטות המבשרות עשיה במקום מעשיה. כולי תקווה שנגיע למצב בו נשקול כל מקרה לגופו, תוך זיהוי צרכים מיוחדים וחיפוש מענה הולם.
