לפני כמה ימים דנו אני וחברתי הטובה, יחד עם יובל, בנה המוטרד, איך הוא אמור להגיב בכל פעם שחברו האלים מכיתה ג', מציק לו. "ברגע שהוא נוגע בך, אתה רץ ישר למורה", אמרה אמא שלו, מבט נחוש בעיניה. "תפוס את הרגע, רוץ אליה במהירות ותגיד לה בזמן אמת, כדי שתוכל לבוא ולתחקר את שאר הילדים ולעצור את זה בזמן. מיד לאחר מכן תתקשר אלי ואני ארים טלפון להורים שלו. אחר כך אני אתקשר למנהלת ואם יהיה צורך אני גם אשלח את אבא. אנחנו נעשה לילד הזה בית ספר". "לא עדיף שילך משם פשוט?" מלמלתי לעצמי, מגחכת על המבצע הצבאי המתוכנן ונבוכה מעט מהתבוסתנות הנשית שהפגינה. "את יודעת, מדובר בילד בכיתה ג'. הם לא בדיוק סילבסטר סטלון. הכי טוב להתעלם מהם, לא?"
"הכי טוב להרביץ בחזרה", קבע מיד שלומי, אבא של הילדון ונכנס לסלון בעצבים. לרגע היה נדמה שמתוך הבחור המעונב, איש ההייטק המתקדם, יצא ברגע אחד איש המערות. "אולי תפסיקו כבר עם השטויות שלכם? אני יודע איך זה עם בנים. תתעסקו איתם בשטח שלהם. אם הוא לא ילמד להרביץ בחזרה הוא לא ישרוד שנייה בעולם הזה וכולם יחשבו שהוא תינוק ומה זה השטויות האלה לרוץ למורה? הילד שלי ירוץ למורה? קצת מכות והכול יסתדר".
להיות אלים או תלותי? תלוי את מי שואלים
יובל יצא מבולבל. האמת היא שגם אני. משהו בדברים של שלומי נשמעו לי לא לגמרי מופרכים והרעיון של לרוץ בכל פעם למורה הציק לי. מצד שני, זה מה שאנחנו אמורים לעשות? לעודד אלימות? עדיף להיות אלים מאשר להיות תלותי? התחלתי לתחקר את ההורים שסביבי בניסיון לברר מה התשובה הנכונה. התשובות נחלקו לשניים: אבות אומרים להחזיר. אימהות אומרות להלשין. מסר ברור ואחיד, כבר אמרנו? פלא שלילדים שלנו אין שמץ של מושג מה לעשות?
"השוני בתגובה בין אבא לאמא קשור אולי בשוני המחשבתי והרגשי בין גברים ונשים", הסבירה לי אפרת תמרקין, מדריכת הורים, שכבר נתקלה בסוגיה. "ייתכן שהאימפולסיביות והתוקפנות יותר שכיחה אצל גברים מאשר אצל נשים. ייתכן שזה נובע מניסיון החיים של בנים ובנות, מהציפיות החברתיות והמגדריות השונות. כך או כך, המטרה של ההורים היא לצייד את הילד בכלים להתמודד עם העולם האמיתי ולהכשיר אותו לחיים, תוך העברת ערכים, נורמות ועקרונות שחשובים לנו ההורים. אם הורה מגדל ילד לפי ערכים של 'אין אלימות' הוא לא יכול לצפות שהילד פתאום יהפוך לאלים כשהוא צריך להחזיר".
עוד נקודה מעניינת שתמרקין מעלה היא שהרבה פעמים התגובה שלנו קשורה למה שאנחנו עברנו בילדותנו: "העצות צריכות להתאים לאופי וליכולות של הילד. הרבה פעמים מה שקורה לילד שלנו מחזיר אותנו לילדות שלנו. אם היינו ילדים שחטפו מכות, יכול להיות שנייעץ להחזיר, כדי שהילדים שלנו יהיו חזקים. אני באופן אישי נגד אלימות ומאמינה בלהיות חכם ולא צודק. בראייה לטווח רחוק עדיף לחשוב איך להימנע מאלימות. התפקיד שלנו כהורים הוא לצייד את הילד בכלים ודפוסי חשיבה שיעזרו לו לנתח את המצב ולא להכניס את עצמו לסיטואציות קשות בעתיד"."אבל אבא, המורה אמרה לא להחזיר"
עבור עמרי אימבר חלפין, אב וכותב בלוג שבועי להורים, התשובה די ברורה והוא מודע לזה שהיא עלולה לסתור את ההנחיות שמקבלים ילדיו מהמורים: "לא הייתי מעודד ילד בן שנתיים להחזיר בגלל חוסר היכולת שלו להבדיל בין מצב שבו הוא מתגונן למצב שבו הוא יוזם אלימות ככלי להשגת מטרה. בגילאים צעירים הייתי מעודד אסרטיביות, אבל בגילאים מבוגרים יותר, כשההבחנה הזו אפשרית, הייתי משתמש במונחים 'להחזיר' ו'להתגונן'".
לדבריו, גם המורים והמנהלים הם בני אדם שצריכים למלא תפקיד מוגדר שאין להם בו הרבה גמישות: "מכאן עולה הצורך הקיומי להתגונן, שאין בכלל ספק שבא לידי ביטוי במערכות הציבוריות. מצד שני, ישנם החוקים התרבותיים שמיוצגים על ידי עובדי המוסד. בעוד בית הספר חייב לאכוף את החוקים האלה כדי לשמור על משמעת, הילד חייב להתגונן. אין כאן צודק וטועה או טובים ורעים. אם ילדי התגוננו, כלומר שמרו על עצמם מפני פגיעה, אעמוד לצידם ללא קשר לאמצעי בו השתמשו".
"אבל המורה, אבא אמר לי להחזיר"
יוליה סודקוב, יועצת חינוכית מנוסה ומדריכת הורים, מכירה את הסיטואציה מקרוב. כיועצת בית ספר נתקלה בהרבה מאוד מקרים שבהם ילדים הגיבו לאלימות באלימות. עבור המורים ואנשי הצוות מדובר בסיטואציה לא פשוטה: "כאשר שני ילדים הולכים מכות, אנו כאנשי חינוך חייבים לברר ולבדוק מה גרם לאלימות, מה קרה לפני ומה מידת המעורבות של כל אחד מהצדדים. זה יכול להתחיל ממילה שנזרקת, ממשחק שהשתבש או מדחיפה מקרית. במחצית המקרים האלה ואפילו יותר, הילדים אומרים בפירוש שההורים אומרים להם להחזיר".
סודקוב נתקלה בצורה יומיומית בהוראות הסותרות שנותנים האבות לילדיהם: "בשנה שעברה דיברתי עם הילדים בכיתה א' על נושא האלימות. דיברנו על כך שכאשר פוגעים בנו, אנחנו צריכים להתרחק ולומר למישהו מבוגר ולא להחזיר. פתאום הצביע ילד אחד ושאל: 'אז למה אבא שלי כל הזמן אומר לי שאם מישהו מרביץ לי אני צריך להרביץ בחזרה?', היה לי מאוד קשה לשמוע את זה, כי בעצם הבנתי שאני מכניסה את הילד הזה לדילמה. מצד אחד, הוא שומע אותי ומהצד השני, אבא שלו אומר משהו אחר לגמרי. אז החלטתי פשוט לנתח ביחד עם כל הכיתה סיפור מקרה של ילד שנתנו לו מכה והוא החזיר. דרך הסיפור הזה, אני מקווה שהילדים הבינו שכאשר אנחנו מחזירים אלימות, זהו מעגל בלתי פוסק".
גם בבית מותר לילד להחזיר?
לדברי סודקוב, העבודה עם ההורים קשה יותר מאשר עם הילדים: "ההורים חוששים שהילד שלהם יהפוך לשק חבטות ולילד כאפות אם הוא לא יחזיר מכות. אני שומעת הרבה הורים שאומרים לי שהם לא רוצים לגדל "ילד לפלף", שכולם ירביצו לו ויצחקו עליו ולכן הם אומרים לילדים מפורשות להחזיר מכות. בעיניי זו עמדה בעייתית מאוד, כי אני מתארת לעצמי שאותם הורים, כאשר שני הילדים שלהם רבים ומרביצים, כועסים עליהם ואומרים להם שהם לא יאפשרו מכות בבית. אז בבית אסור ובבית ספר מותר? זהו מסר כפול ומאוד בעייתי. אני מאמינה ואני תמיד אומרת גם להורים וגם לילדים, להתרחק מאלימות, לקרוא לאדם מבוגר שיעזור, להגיד 'זה לא נעים לי'. זוהי מיומנות מאוד חשובה ושיעור לחיים. אם אנחנו נחנך את הילדים שלנו ככה, אני רוצה להאמין שהחברה שלנו תהיה פחות אלימה כי הם יביאו איתם את השינוי".
אז להחזיר או לא להחזיר? אולי בעצם אין תשובה אחת. יכול להיות ששני הצדדים צודקים. יכול להיות שהתפקיד שלנו הוא בעצם ללמד את הילדים שלנו שאין תשובה ברורה, שהתפקיד שלהם הוא לפתח את שיקול הדעת, להתייעץ, לדעת לדווח למורים כשצריך ולהחזיר כשאי אפשר אחרת. אולי זה הזמן להסביר להם שהחיים מורכבים יותר ממה שהם חושבים.
ליאת עזר, פורטל המשפחה .
