רק לפני שנתיים הרגשתי תעוקה חרדתית בחזה, בצירוף אושר פולני מובהק: בתי הגדולה פסעה לה לכיתה א', ככה פסעה אורגינל, עם ידיים, רגליים וילקוט. המשקופים בביתנו עוד בקושי הספיקו להתאושש משולחן הכתיבה החדש שהועלה הביתה, מתהדר בצבעי שנהב ולילך וכבר היא עולה לה לכיתה ג'.

גם התינוק שלי הפך כבר לגבר. לא מזמן רשמתי בטוש בלתי מתכלה את שמו על הסינר הקטן שביקשו להביא לפעוטון וככה בצהרי כל יום, הוא ישב לו עם הסינר ופורר על אפו התכול של הפיל המצויר קציצות ופתיתים למכביר, והנה אני קונה לו מכנסיים ענקיים וסנדלים ענקיות ומלווה אותו לגן חובה!

אני רוצה לתת לכם טיפים ואף לספר לכם מעט (מאוד!) ממה שלמדתי בשנים האחרונות ובכלל ולאחל בהצלחה בשנת הלימודים לכל מדעני, רופאי, אלילי הזמר ובעלי הבאסטות של הדור הבא.

מבט אחרון לחופש הגדול (צילום: שרה איינפלד)
מבט אחרון לחופש הגדול (צילום: שרה איינפלד)

בגדים: השאירו את המלמלות בבית

בנושא הזה השתנתי מאוד והיד עוד נטויה: הגעתי מקהילה שבה ביגוד היה סוג של ערך עליון. עד היום ניתן לראות נשים צעירות יחסית בחלוקים שמוטים ומטפחת שידעה ימים יפים יותר, לצד נשים הלבושות בטוב טעם, עם פודרה עדינה על לחייהן, כאשר המשותף לכולן זה ילדים לבושים וממותגים ללא רבב, עם נעליים יוקרתיות, מכנסיים עם חגורה, ווסטים, שמסטים, ילדות נאות עם סטים תואמים של מחוך וחצאית מלמלה ועוד. והכל נקנה בכסף רב ונותן לאם אפשרות ליהנות מהביגוד שאסור לה, דרך ילדיה התמימים.

אני חייבת להיות צמודה לאמת ולספר שגם אני הייתי פלצנית חרדית שפותחת את העונה בזארה וסוגרת בהוניגמן במחירי תופת, שלא לדבר על טומי הילפיגר (שהיום כבר הבנתי שזה רק לערסים או חרדים מודרניים) וקטלוגים מצרפת.

כשבאתי לרשום את ילדי לגן לאחר הגירושים, ראיתי שם ילדים שהתהלכו בחצר בחליפות טריקו פשוטות, שאז אפילו לא קראתי להן פיג'מות. בגלל התניית ילדוּת היה ברור לי שאלו ילדים מאוד מאוד מוזנחים. חטפתי לזרועותי את בני הלבוש כדלהלן: גופיה, חולצה מגוהצת, מכנסי ג'ינס מרהיבים, חגורה, סנדלים עם גרביים (בקיץ!) ופניתי לשביל היציאה. מאז בגרתי, יחסית כמובן. היה קשה מאוד ועכשיו זה כבר אפשרי בעיני ואפילו מומלץ לאלו שלא ניסו: גם לבית הספר וגם לגן, אנא הוציאו את הג'ינסים הממותגים מהחוק ומהארון. קנו בחנויות הזולות מכנסי טריקו נעימים, טייטס במגוון צבעים לבנות, שיכולים להתאים בצורה מרפרפת לחולצות התלבושת ובזה נגמר העניין. גופיות, גרביים, חגורות, מונוקלים ועניבות פרפר - אלו פריטים שרוכשים רק הורים חסרי חיים, וזה מנסיון מר ועל גב הילדים האומללים.

עצה כללית לציוד: נכון שעכשיו אתם מתלהבים וקונים את הטוב ביותר, בעיקר ההורים של העולים ל-א', אז הסכיתו: בציוד, כולל מעילים, כובעים, סודרים, מטריות - השקיעו כמה שפחות. יש בבתי הספר ערימות מפלצתיות של חפצים טובים שהילדים איבדו. אם אתם לא מההורים שמדי פעם זוכרים לפשפש ולמצוא את חפצי ילדיכם, פשוט שלחו מראש דברים פשוטים וקחו בחשבון שחצי מהם לא יחזרו.

קפיטליזם: למדו אותם לחשוב לבד

אל תשכחו למה יש לנו בתי ספר ומשרד חינוך ומערכת שעות. נכון, זו חלק ממזימה קפיטליסטית בזויה, אז עם כל הכבוד, אל תשכחו לרגע את מעמדכם כהורים, את העובדה שתמיד יכולתם לבחור בחינוך ביתי עם תכנים אחרים. שימו לב לחומר הלימודים בהיסטוריה, באזרחות, בתנ"ך. הרשו לעצמכם להעשיר מדי פעם את הילדים גם בדעות שונות וצפו מהם להביע את דעתם האישית. גלו הערכה מתפרצת(!) למראה כל ניצוץ של מקוריות ושונות בעבודות שהם כותבים לבד. אני קצת לחוצה ממפעלי החינוך שלנו וממליצה לכולם לשים יד על הדופק, כדי שלא יצאו לנו ילדי מכונה עם דעות כוללניות ולקוניות. תנו להם לעוף מתוך הקופסה כשרק אפשר. נסו לכוון אותם למחשבות אחרות ולביטוי דעות בקול, גם אם זה לא שגרתי, כל עוד זה לא גובל בחוצפה או מוריד מסמכותם של המורים.

ולמה אני מתכוונת? רבים מחומרי הלימוד, למשל, השאובים משנות השבעים, יספרו לילדים שרק גברים יכולים לבנות סוכה. גם סיפורי התנ"ך שנלמדים כפשוטם לעיתים מעוררים בי צורך להוסיף להם נופך ורקע, לנסות להעביר את זה לאקטואליה ולשאול את הילדה: מה היה אילו? זה מדהים לאן הם יכולים לקחת את עצמם כשהסכרים נפרצים והלמידה השבלונית לא נשארת במקום.

היום סיפרה לי אמא אחת שנתנו לבתה תרגילי כפל עם הצווי להיעזר בלוח הכפל המצורף. "למה שלא יחשבו לבד?" קבלה אותה אם באזני, ובצדק. אולי לא נצליח לצאת בקריאה קולקטיבית להעלמת לוחות הכפל מספרי הילדים, אבל כשהם יושבים ומכינים שיעורים, ניתן לכוונם בתבונה למעט חשיבה מתמטית מינימלית.

ואזכיר בכמה מילים את שיעורי הציונות העליזים וההיסטוריה העקובה מדם. דווקא שם חשוב להסביר לילדים שלא הכל כפשוטו ושלמטבע יש מליון צדדים בערך וזה שמשרד החינוך בחר בכיוון אחד זו כבר בעיה בפני עצמה. אולי אכתוב על זה בהרחבה בעתיד, אבל כל הורה קלאסי כבר מבין במה מדובר.

תחזוק הילקוט: הפתעות ומציאות

בתי אמנם מאורגנת ומסודרת, אך זה לא מונע ממני לרוקן את הילקוט בכל יום שישי. תמיד מצאתי פתקים קטנים מהמורה שלא הגיעו ליעדם, מחברת שנדחקה לשוליים, עפרונות שאיבדו את הדרם, טושים נטולי פקק שהכתימו חצי תיק, יצירות וציורים שנשכחו ועוד. הרוטינה הזו לא ממש מזמינה ובתחילת כיתה א' היא מתרחשת יום יום ועם הזמן התדירות יורדת, אבל היא מכניסה לנו לראש סוג של תשומת לב בסיסית ומקלה על המעקב אחר הילד.

קיצור תורים: קחו אותם אתכם

סתם עצה לחיים: אם כבר עשינו ילדים, והם כרגע בשנים שבין 0-6, אני מאוד ממליצה לקחת אותם אתכם לכל מיני מקומות, כמו: משרד הפנים, משרד הרישוי, ביטוח לאומי, בתי מרקחת ועוד. המינוס: זה לא יהיה קל, מבטיחה. הפלוס: התור הארוך יתקצר פלאים ותוך כמה דקות תהיו בחוץ עם הטופס המבוקש והיללן העיקש. לא יפה לומר, אבל זה כך מנסיון.

ארוחת עשר: פ' זה פולין

את הפירות תשאירו בפולין (פ' רפה) או בקערה במקרר, בה יחכו בציפייה לשעות אחר הצהריים. כל פעולה אחרת תוביל אותם ישירות אל מותם המר בתוך שקית ניילון חונקת בתוככי הילקוט. פירות לארוחת עשר הם סתם אסון רקוב, וחבל.

וטיפ שלמדתי מחברתי שלומית ברנדמן: היא ובתה ערכו יחד רשימת ממרחים קבועה לכל יום, תלו על המקרר, וכך בערב או בבוקר היה קל לדאוג שהמצרכים המתאימים ימצאו, שהארוחות תמיד תהיינה מגוונות ושהילדה לא תחזור עם פרצוף חמוץ של "למה שמת לי שוקולד? אני לא אוהבת".

כינים: בלי בושה

אל תתביישו. אם האורחות הנאות מתגלות בשיער, פשוט שלחו התראה למייל, לתשומת לבה של המורה וכתבו אליו את כל רשימת ההורים. השתמשו במילים יפות, מסוגננות, לא פוגעניות ועם מעט חוש הומור, אך תקיפות בהחלט. יחד עם סירוק יומיומי זה נותן תוצאות מרשימות.

חוגים: שירותי הסעות בע"מ

הילדים של היום כבר לא משתובבים לבד עם חבריהם במדשאות המוריקות של הקיבוץ או השיכון. הם מגיעים לבית הספר עם הסעה צמודה שלנו וכך גם מגיעים לחוגים השונים שממלאים את מקום הילדות של פעם. את/ה נהג/ת קבועה של הילדים? תוכל/י לתת לי כמה עצות מרשימות בנושא? כי לא מצאתי, וזה די מתיש.

מה שכן, על זה לא הייתי מוותרת: הילדים שלי ילמדו רק אצל מדריך רוסי / יאנה חודריקר כנפו. לא נעים לומר: בחוגים המקצועיים אין כמו המורים הרוסים. לא הייתי מגזימה כמוה ואומרת "רק", אבל בהחלט בעיקר רוסים, ואת זה אני אומרת מנסיון של 3 שנים עם ילדה ספורטאית שנוסעת לתחרויות מקצועיות ועושה מתיחות תחת כנפיה של מאמנת רוסיה קשוחה. אם כבר משקיעים בחוג, אז שיהיה באמת שווה את זה.

ספרים: כן, יש דבר כזה

אם יש משהו שעליו אני מצרה זו הטלוויזיה. אמנם אני מכורה לבובספוג, אבל משדלת לא ליפול שוב ושוב לפח הקליל הזה. אם יש לכם ילדים שעולים לאלף, התחילו כבר עכשיו עם הכלל הבא: בלימודים אין טלוויזיה! פשוט אין. שישי-שבת וחופשות זה הזמן המתאים. במקום טלוויזיה, כדאי להתחיל לחבב ספרים על הילדים. אולי זה נשמע מוזר והירואי, אבל זה באמת עובד.

יש גם ספרים מסוימים שאני מבקשת מבתי לקרוא לפי דרישתי, בעיקר קלאסיקות הכתובות בשפה פחות עכשווית, אך זכורות לי כמעניינות ומועילות מאוד מילדותי. לזה יש לי טיפ שאולי לא כולם יאהבו, אבל על כל קלאסיקה כדוגמת: הנסיכה הקטנה, האסופית, ג'ים ונהג הקטר, סוד הגן הנעלם וכו' (ורק תרגומים ישנים ושווים!), אני נותנת לילדה כמה שקלים. אצלי זה עובד.

שיעורי אמנות: ההשקעה משתלמת

הילדים צובעים, מכיירים ומשקיעים. אל תשיבו את פניהם ריקם. הכינו פינה קטנה במטבח להצגת החפצים והתמונות שהם מביאים עמם מן הכיתה. רעננו אותה מדי פעם. אני חושבת שזה מעניק לילדים תחושה שיש ערך לכל פעולה שלהם בבית הספר ובכלל. הילדים חוזרים עם דברים כל כך יפים! וזה האושר הקטן שלנו, שהם, על שלל אצבעותיהם הקטנות והדביקות, הולכים וגדלים ומתחנכים ומתפתחים וצובעים בפנדה עם המון מאמץ וחצי לשון בחוץ.

אל תסתכלו במראה!

הזמן עובר אם נרצה ואם לא ושערת שיבתנו הראשונה תצוץ בקול תרועה. הטיפ הכי שווה שלי לתחילת שנה"ל: אל תשתפו עם זה פעולה ותעשו את עצמכם כאילו זה לא באמת קורה.

בהצלחה!

הפוסטים הקודמים של שרה:

להזמנת הרצאות של שרה איינפלד, שילחו מייל .