ממש בקרוב מגיע הרגע לו כולנו ציפינו בכיליון עיניים. הילדים חוזרים לבית הספר. גם הם התגעגעו כבר למסגרת, לפעילות ולחברים בכיתה ומתים כבר להשתמש בכלי הכתבה והמחברות שקנו להם. אבל כדי שהשנה תתחיל ברגל ימין, מי שבאמת זקוק כעת לחיזוק מאתנו, אלו המורים, אלה שמחזיקים בידיהם את עתיד ילדינו וארצנו. הילדים מצפצפים עליהם, אנחנו ההורים מבקרים אותם שוב ושוב ושוב, המערכת משלמת להם גרושים ולבסוף, כולנו מצפים דווקא מהם - לעשות את השינוי.
אם המורה תשתפר - נתחיל לכבד אותה. זה מזכיר לי את פרדוקס הביצה והתרנגולת. איך נכבד אותה אם אנחנו לא חושבים שהיא מורה טובה ואנחנו לא מעריכים אותה? מצד שני - איך היא תהיה מורה טובה אם לא נכבד אותה ובעקבות כך, הילדים לא יכבדו אותה?
לקראת פתיחת שנה"ל שאלתי כמה מורות מה היו מאחלות לעצמן בשנת לימודים החדשה והן הדגישו בפני את החשיבות של תקשורת בין אישית, מתוך שיתוף פעולה והקשבה הדדית, על בסיס יחסי אמון ופתיחות לדעות שונות. אכן מסתבר ממחקרים שונים כי איכות היחסים בין המורה לבין התלמיד משפיעה על כמעט כל מאפיין של אקלים ביה"ס: שיפור לימודי והתנהגותי, יחסים טובים בין חברים לכיתה, מוטיבציה של התלמידים להגיע למוסד ולתרום לו וכן הפחתה באלימות ובצריכת סמים ואלכוהול בביה"ס.
להחזיר את הכבוד, צעד אחר צעד
כמגשרת, אני יכולה לומר לכם שתקשורת נכונה, כפי שמורות מאחלות לעצמן, היא פשוט בלתי אפשרית ללא יחסי כבוד הדדיים. ואיזה כבוד יש למורה כיום? והאמת, ממש לא מסובך להחזיר למורה את הכבוד וללמד את הילדים להתייחס אליה בהערכה. צריך רק להיזכר בדברים הטובים של פעם. למשל, קימה לכבוד המורה כשהיא נכנסת לכיתה. הרי מנהג קימת כבוד בבתי המשפט לא נעלם. למה? תמיד אנחנו מרוצים מהשופטים? לא, אבל אנחנו עדיין מכבדים אותם ואת סמכותם. אולי למישהו מכם זה נראה עניין שולי, אבל כמו שבונים בית בלוק אחר בלוק, כך גם מחזירים כבוד למורה ומשמעת לבית ספר - צעד אחר צעד.
אני זוכרת את עצמי בבית ספר. היינו קמים כשמורה נכנסת לכיתה וההרגשה הייתה אחרת. עצם הפעולה של לקום לכבוד מישהו מבליטה את הבדלי הסמכות ביניכם, מזכירה לך דברים שילדים בארץ היום קצת שכחו - איך לדבר אל הצוות הלימודי, איך להתייחס אליהם ומי מחליט מה קורה בשטחי ביה"ס. בנוסף, הקימה גורמת לך לעזוב את כל מה שעשית או התעסקת בו ולהעביר הילוך בראש - השיעור מתחיל! כך שהמנהג הזה חשוב לא רק ככמחוות כבוד למורה, אלא גם כאלמנט של סדר ומעבר ממשחק למצב של למידה וריכוז.
המורה בכתה מרוב התרגשות
אני באופן אישי מאחלת למורות שיתחילו לקום לכבודן. ובהזדמנות זו רוצה להמליץ לכם על מנהג יפה מרוסיה (כן, יש גם דברים חיוביים שאפשר לייבא משם). שם, ב-1 לספטמבר (השנה קצת לפני) כל ילד מגיע לבית הספר עם זר פרחים למורה. זה לא חייב להיות זר ענק, אלא בהחלט יכול להיות משהו צנוע ואף פרח אחד. שיתוף הילד בבחירת הפרחים ועצם הרעיון שהוא הלך וקנה מתנה למורה, עושה את כל ההבדל. פתאום היום הזה הופך ליום חגיגי ושמח יותר. בפעם הראשונה שבתי הביאה זר פרחים למורה בכיתה א', המורה בכתה מרוב התרגשות. החלטנו להמשיך עם המסורת, למרות שהיינו בודדים בהתחלה. בכל שנה מצטרפים אלינו עוד תלמידים ואשמח לראות את בית הספר מתמלא בפרחים.
לסיכום, כדי שכל האיחולים שלי ושל המורות לא יישארו כסתם מילים זרוקות באוויר, אני קוראת לכל ההורים להצטרף אלי. שלחו את הילד לבית הספר עם פרחים ביד וחיוך על הפנים. בואו גם נדרוש את החזרת המנהג - קימה לכבוד המורה. אנחנו לא יכולים להמשיך ולבוא בדרישות אל מורים, כאשר אין כלפיהם כבוד מינימלי. הרבה תלוי בנו, ההורים, בתמיכה שלנו וביחס שאנו מציגים בפני הילדים. אנחנו נחזיר את הכבוד למורה ואני בטוחה שבתמורה נקבל גם מורה קשובה יותר לבעיות שלנו ושל ילדינו.
