כשרק התחילה החופשה הגדולה, נשמתי נשימה ענקית והסרתי מעל הקיר את רשימת החוגים, מערכת השעות והמטלות היומיומיות. הוצאתי מן הארון בגדי ים וגלשנים, כשבתוכי הפנטזיה כבר חיה: אני מנמנמת על שפת הבריכה וקוראת לסירוגין את ג'ים ונהג הקטר, הילדים מציקים למציל ועוד חופש גדול ומלא אתגרים ממתין לכולנו בפתח.

אבל, בשונה מאמה ההיפראקטיבית, בתי בת השמונה החליטה לפתוח את החופש דווקא בארגון כל הפריטים עבור החזרה לבית הספר. בעקשנות מופתית היא סחבה אותי ממדף למדף ולא שקטה עד ששורת דפדפות ומחברות ועפרונות ותיקים, כולם מאכלסים כבשה מטופשת בפוזות שונות בחזיתם, כבר עמדו הכן, גורמים לי לקרוא בפעם האלף ואחת: "זו באמת הבת שלי?"

(צילום: שרה איינפלד)

ילדתי היא חלומה של כל אם. פוסעת כקדושה מעונה לשלל חוגים, ממלאת את הבית בתעודות הצטיינות, מזמרת פזמונים בחביבות ופותרת תרגילים בשקדנות ואם לא היו מדי פעם בבית התפרצויות ילדותיות בריאות, בהחלט הייתי חוששת שבגדתי בעצמי עם אישה אחרת ובתי קיבלה את הגנים שלה. אני נמנעת במכוון מלהזכיר בפניה את מחברותיי בעלות אזני החמור, את התיקים שלי, שהיה מסוכן להכניס לתוכם עמוק מדי את היד, שמא תתקל בעיסה דביקה של מאות אתמולים ותברח לבלי שוב או את המורות העגומות שפעם סיפרו לאמא שלי בתוגה שכל יום שבו אני חולה ונעדרת מן הלימודים, הוא עבורן יום חג.

לפעמים, לדוגמה עכשיו, פשוט מתחשק לי למחוק הכל ולכתוב שיר הלל לקוני ומצמית לכל האמהות היחידניות, כמוני. אלו שנותנות את חייהן לילדים, שאף פעם לא מצליחות לנשום, שאין להן הסדרי ראייה ושום אב לא לוקח את ילדיהן מדי פעם לסופשבוע, כדי שיהיה להן זמן לגלח רגליים או להטליא פוזמקים. לפעמים בא לי לפרוץ לבנק הזרע ולהשמיד אותו, כדי שלא תהיינה עוד נשים כאלו. לפעמים אני גם כועסת על השנים האבודות בהן הייתי עסוקה בלכאוב את זה שלילדי אין אב פעיל, לזכור שזו הבחירה שלו ולא שלי. היום אני מרגישה שלפחות העובדה שהוא התרחק מראש, עזרה לי בשלב מסוים להוריד את תחפושת החרדית ולהתנהל כמי שאני, ובלב שלם.

פגשתי בחופש הזה הרבה אמהות שהילדים יוצאים להן דרך האוזניים ולא במליצה, אלא בסוג של נוזל סמיך כזה שמתפשט על רצפת החנות ואז הן מחליקות על זה. בקיצור, בלגן שלם. ותוך כדי כך אני טופחת לעצמי על השכם כי אני גם מצליחה להעביר ערב שלם של לגו עם ממש טיפה מריבות וגם להכין קוסקוס בדרך המסורתית לצהריים, עם סירי אידוי והכל.

אז אני פשוט חיה לי את היום יום, מתרוצצת בפארקים ובבריכות, כשכל הילדים האחרים להורים גרושים, גם מבתים כמו שלי, שכבר אינם חרדים, נמצאים אצל האבות שלהם.

הפוסטים הקודמים של שרה:

להזמנת הרצאות של שרה איינפלד, שילחו מייל .