אחד המקומות הראשונים ברשימת הדברים שמקפיצים לי את הפיוז שמור ליכולת שלהם להפוך בעשר דקות קרוואן מסודר לכזה שעבר בו הוריקן. לא משנה כמה אני מסבירה להם שחייבים להחזיר דברים למקום, שבבלגן הזה אי אפשר לחיות, שנמאס לי להתרוצץ אחריהם כמו נמלה, עדיין הבגדים המלוכלכים נוחתים על רצפת השירותים, הלורדים מתפזרים על שולחן האוכל והקוביות בכניסה ליד המקרר. ואני מבקשת שוב, ומסבירה שככה זה בלתי אפשרי, אבל הם ממשיכים בשלהם והמילים שלי עפות להן אי שם בין חלל הקראוון, לחלון הפתוח הראשון שהן מוצאות בדרך החוצה.

אז איך משנים? בלי הרבה מילים ובטח בלי עונשים. בפעם האחרונה שבה חילקתי את משימות "המְסָדרים ביחד" שלי, אודליה תפסה את תשומת לבי כשמלמלה, ספק לעצמה, "אבל אמא, גם את שמת את המפתחות ליד הכיור ובגד הים שלך מרטיב פה את המזרון". זה נכון, נחרדתי, אבל מיד אורו עיניי. אם כך, לא הכל אבוד. אם הם למדו ממני לבלגן, גם את ההיפך הם יוכלו ללמוד. בדיוק כמו כשהפסקתי לצעוק בשעת רוגז וגם הם הפסיקו (נו, לא מיד כמובן, אבל בכל זאת).

  (צילום: עמית שלו)

זה פשוט, מוכח, ובטח שלא קל, אבל זו הנוסחא: פחות מילים - יותר מעשים. כי בתכלס אנחנו מן יצורים כאלו שלמדים מדוגמאות. וכשמדובר בילדים שלנו אז האחריות שנופלת עלינו היא אדירה וישירה. אנחנו חייבים לשמש להם דוגמה חיובית שמתאימה לערכים שאנחנו רוצים שהם יגדלו אליהם ויבנו עליהם את עולמם. וזו חתיכת משימה, כי יש לנו המון הרגלים שלא היינו רוצים שהילדים ילמדו מאיתנו וקשה לנו לשנות אותם, אבל גם אם הצלחנו לעשות את השינוי ולשמש דוגמה חיובית, אז איך בכל זאת קורה שאנחנו שומעים את עצמנו אומרים "איפה למדת את זה, מאיפה הרעיון הזה? ראית פעם אותי או את אבא שלך מתנהגים ככה?" אז אמנם הם לומדים מדוגמאות - אבל לא רק משלנו. הסביבה של הילדים שלנו מורכבת מחברים, קרובי משפחה, ספרים (כן, אודליה מאוד אוהבת, וגיליתי שספר זו לא ערובה לערכיות), משחקי מחשב, רשתות חברתיות, מוזיקה, קליפים, פרסומות במחשב ובשלטי חוצות, מרכזי קניות, ספרי לימוד, השכנים, הרחוב... בקיצור, כל מה שסביבם. וזה הרבה, הרבה מאוד.

אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שסביבם. אני גם לא רוצה. אבל את הטלוויזיה הוצאתי. מזמן. במבט מתפלא, על גבול המאשים, שואלים אותי לפעמים, "מה הבעיה שלך עם טלוויזיה?" "אין לי בעיה עם טלוויזיה. יש לי בעיה עם התכנים שמישהו שם בוחר רק כדי לזכות בעוד כמה נקודות רייטינג (וכמה שקלים נוספים בחשבון) ולא אכפת לו איך זה משפיע על הילדים שלנו. רוצה דוגמה?" אני שואלת ולא מחכה לתשובה. כשביקרנו בבית ניר, שמעתי את אלבי צוחק בחדר. כשנכנסתי, הופתעתי. ראיתי איך בתוכנית "קופיקו" שקיבלה מן קונצנזוס של "תוכנית חינוכית", כולם מתעללים באברום בכל דרך אפשרית. אפילו אשתו, זוגתו בטוב וברע, מעיפה אותו מהמיטה כי היה לה צפוף. הוא נאלץ לישון בערסל ופעם אחר פעם מתהפך ונופל לרצפה. קול צחוק רם נשמע מהקהל באולפן. גם אלבי התפקע מצחוק. אשתו לא צחקה רק בגלל שהיא ישנה. זה יכול להישמע טרחני ומצטדק, אבל ככה אנחנו רוצים שהם יתנהגו לבני זוגם, לחבריהם או אפילו לזרים?

אני זוכרת צפייה מקרית בסצינה בתכנית בערוץ הילדים, לא יודעת את שמה. ב-3 דקות הספיקה הנערה להיפגש עם החבר שלה, להתנשק איתו בתום נעורי, להיפרד לשלום בחיוך, לקבל בחיוך בחור נוסף, להתנשק גם איתו ולהחליף מבטים מלאי משמעות. האם אלה הדוגמאות שאני רוצה שאודליה שלי תקבל על אהבה, על זוגיות? אפילו צפייה סלקטיבית בקליפים ביוטיוב משובצת בפרסומות שגורמות לילדה בת 10 לחשוב שאהבה מוצאים באינטרנט.

העניין הוא שדוגמאות צריך לעשות ולא לדבר. אנחנו יכולים לומר לילדינו אלף מילים, אך בסופו של דבר הם יסתכלו על מעשינו ומהם ילמדו. אי אפשר לדבר על שיתוף פעולה ולספק אין ספור משחקים תחרותיים, לדבר על עזרה לזולת ולא להתפנות לכך בכלל, לרצות יושר וכנות ולאפשר סדרות טלוויזיה של שקרים ותככים. ועוד דבר, לא כדאי גם להראות דוגמה שלילית שבה יש כביכול פתרון חיובי. למשל, סרט אלים שבסופו ה"טוב" מנצח. החשיפה לדוגמה השלילית משאירה בהם רושם. גם אם כרגע הם לא מסכימים איתה או צוחקים ממנה, בקלות אפשר למצוא אותם פועלים בהתאם אליה אחר כך. אז אני מזמינה אתכם לעשות בדק בית ולחשוב מהם הערכים לפיהם אתם רוצים לגדל את ילדיכם ולחיות את חייכם. לצד זה עשו רשימה של הדוגמאות אליהן הם (וגם אתם) נחשפים. האם יש התאמה בין השניים? צפו להפתעות ועבודה רבה, אבל עם תמורה אדירה.

המסע שלנו:

>>> מתפטרים מהעבודה, עוזבים את בי"ס ויוצאים לחפש את הדרך שאבדה .

>>> לגור בקרוואן: 5 נפשות בחדר אחד? אין סיכוי

>>> משהו פה נדפק לגמרי

>>> מה באמת ילדים צריכים?