לא חושבת שהנטייה שלי לשמות עבריים היא חריגה. נגיד, לפני שהבכירה נולדה, התקשרתי לאבשלום קור להתייעץ איתו על שמות. זה חריג? כן, אה? קצת. אוקיי. זה נכון. יש לי איזה עניין עם השפה העברית. מאוד אוהבת אותה.

לפני שנים די רבות התחיל טרנד (אמרתי שאני אוהבת עברית והנה ביטוי לועזי. ובכן, ואללה), שנראה משונה בהתחלה, של חזרה לשמות עבריים ישנים, מקראיים כאלה. יובל בנאי ואורלי זילברשץ קראו לבן שלהם אלישע. דודו גבע קרא לבן שלו אהרון. דוד יצא ממחשכי העולם הדתי חרדי ללב שנקין. נעמי. מיכאל.

נטע גרטי והלנה. טרויה זה לא כאן (צילום: יגל בר קמא )
נטע גרטי והלנה. טרויה זה לא כאן (צילום: יגל בר קמא )

כל העמוֹסים והיוֹתמים והיעלות

התחברתי לסגנון הזה בקלות. המסורת היהודית והעברית היא בעיני נכס בשבילנו, הישראלים. השמות האלה מחברים אותנו לטקסטים חשובים וגורמים לנו להכיר אותם קצת יותר. העמוסים בדרך כלל יודעים משהו על משנתו של הנביא הרלוונטי. היותמים מכירים את אחד המשלים הפוליטים הראשונים. הרוּתיות והיעליות מזכירות גיבורות נשים נדירות ומרתקות.

אבל לא מזמן הייתי בג'ימבורי פופולרי, שבו הילדים מדביקים לחולצה עיגול עם שמם. ככה גיליתי, בתימהון גובר והולך, שהילדים שלי עם השמות העבריים שלהם הם כמעט מיעוט. אלה-רומי התגלצ'ה לארגז הכדורים, מורין טיפסה על החבלים, רוי וטומי קפצו בטרמפולינה. עולים חדשים? ממש לא. ההורים שלהם דיברו עברית שוטפת במבטא מהרצל פינת ז'בוטינסקי.

רותם סלע ואן. בוליין? (צילום: ברק פכטר)
רותם סלע ואן. בוליין? (צילום: ברק פכטר)

הפרודיה מארץ נהדרת הפכה למציאות (שוב)

כמו שלטרנד הקודם, של שמות עבריים ואפילו מיושנים, היו מובילים סלבס – גם לתופעה החדשה יש סימנים כאלה. אנשים מוכרים וידועים, כולל האינטליגנטים שבהם, נותנים לתינוקות שמות כאילו לא גבעתיים ונתניה כאן, אלא בוורלי הילס וגריניץ' ווילג'. זוכרים את הבלוג של מאי מארץ נהדרת? אחת הדמויות שם היתה מלני בוסקילה. שם ברור שזו היתה פרודיה. מפתיע מאוד שאנשים נותנים שמות כאלה בשיא הרצינות.

אני מאוד מעריכה, למשל, את עדי אשכנזי. מצחיקה, חכמה (ומתלבשת נפלא). אז מאיפה באה פולי? אני לא רוצה לפגוע בתינוקת רכה אז לא אזכיר כאן מערכון רלוונטי של מונטי פייטון, אבל אחרים יזכירו לה. תמיד.

עדי אשכנזי ופולי. אין לי משהו מצחיק להגיד על זה (אבל למונטי פייטון יש) (צילום: רועי חביב)
עדי אשכנזי ופולי. אין לי משהו מצחיק להגיד על זה (אבל למונטי פייטון יש) (צילום: רועי חביב)

אני יודעת שאני משתבצת לרובריקה של נשים טרחניות

נטע גרטי! שחקנית שכל הופעותיה אומרות עדינות מתוחכמת, חורכת את הבמה כאופליה המלכותית או גרושה טובת הלב. איך קרה שהיא נתנה לבתה את השם הלנה? הלנה! נכון, גם אני הייתי רוצה לפעמים לחיות בתוך אגדות המיתולוגיה היוונית (רק אם קוראים אותן בזהירות. כשמעמיקים מגלים עולם מאוד אכזרי כלפי נשים, צפו בסרט "מתמורפוזה"). אבל זה לא האולימפוס כאן, במיוחד לא באוגוסט.

רותם סלע היפה, אן זה באמת שם מלכותי. הוא מזכיר לי את אן שרלי האופטימית ואת אן קירין האמיצה מהחמישיה הסודית. שתיהן לא מפה. אני מבינה את הפנטזיה, אבל לקרוא לילדה בשם פנטסטי נראה לי קצת מבלבל.

ודורית בר אור. את שערורייתית ורב תחומית – שאפו. את רוצה להיות גדולה מהחיים – הלוואי עלי. אבל מונה בלה. אני יודעת שבכך שאני מזעזעת אני קופצת בדיוק לרובריקה של נשים משעממות וטרחניות. לא אכפת לי. מונה בלה?!

דורית בר אור, אמא של מונה בלה שני. יש לי הרגשה שמתפרעים רק על שמות של בנות (צילום: ניר פקין)
דורית בר אור, אמא של מונה בלה שני. יש לי הרגשה שמתפרעים רק על שמות של בנות (צילום: ניר פקין)

גיא פינס ורותי רודנר שילבו טרנדים

גיל ריבה קרא לבן שלו מיילו, אבל גיל הוא באמת סמן של בחירות לא רגילות. גם אלמה בא' זה לא שם עברי, הקוראת גל גדות, אבל את נגיד באמת מחלקת את חייך בין כאן לשם. גיא פינס ורותי רודנר שילבו מגמות עם השמות דויד לבן הגדול ואנה לאחותו.

זה פרובינציאלי, זה עלוב. במקום לקרב אותנו לעולם הגדול והמתקדם זה רק משאיר אותנו יותר לבנטינים. יש גאווה בדניאלה, בגלי, ברפאל וברועי. זה אמיתי. הדוגמאות האחרות שהוזכרו כאן הן, בעיני, מגה-קישקוש. וונאבי.

ורק לאביב גפן מותר לקרוא לבן שלו דילן. לו אני מאמינה.