השבוע ראיתי את הסרט "שיווי משקל". הסרט מתאר עולם עתידני בו משטר קפדן ומחמיר הצליח למנוע קיומן של מלחמות ע"י דיכוי כל רמז לרגשות בעזרת תרופה אנטי רגשית בשם פרוזיום. רעיון מבריק, רק שאני לא חושבת שהוא כל עתידני. לדעתי, אנחנו כבר שם. משום מה, הפך אצלנו מאוד מקובל לחלק תרופות לכל דבר. רוצים להצליח ב"אח הגדול"? קחו כדור. רוצים להאריך שעות עבודה? קחו כדור. רוצים שהילד יקשיב בבית הספר? תנו לו כדור.
אבחון בחמש דקות
לא רבים יודעים שריטלין נמצא בשימוש משנות החמישים של המאה הקודמת. זו בהחלט לא תרופת פלא חדשה, כפי שמנסים להציג אותה. מה שחדש זו התפיסה שלנו. פתאום מקובל לתת תרופה כשצץ קושי כלשהו, גם אם התרופה עלולה להיות מסוכנת. ריטלין למשל, יכול לגרום לשיתוק של הגפיים, קושי בדיבור, הזיות ועוד שורה ארוכה של תופעות לוואי כאלה ואחרות. אלא שזה לא עוצר את הפסיכיאטרים אשר רושמים את התרופה בקלות בלתי נסבלת. חוויתי את זה על בשרי לפני שנה וחצי, כאשר ניגשתי עם ילדתי לאבחון. אחרי מספר שאלות ומבחן של חמש דקות, קיבלתי מרשם לריטלין.
רוצה ריטלין? אין בעיה. קח מרשם מהמורה
אני אישית החלטתי להמתין עם התרופה ולנסות לפני כן טיפולים אלטרנטיביים. נכון, זה קשה. צריך זמן, כסף והרבה סבלנות. אבל בסופו של דבר, לכל ילד אפשר למצוא את הטיפול המתאים. אני יכולה להעיד על כך שאפשר להצליח גם בלי ריטלין. צריך רצון של ההורים ושל מערכת החינוך.
במקרה שלי, לא הופעל עלי לחץ. המורה הייתה כמובן בעד ריטלין. הנסיכה לא ממש הסתדרה עם הילדים בכיתה. היא גם לא ממש הקשיבה בשיעורים. היא התלוננה הרבה ואחרי שהמורה ביקשה לעבור לשיטת הפתקים (במקום תלונה בעל פה - נא להגיש לי בכתב), ילדתי לא התייאשה והרעיפה עליה כמויות של פתקים בכל יום מחדש. בקיצור, היא העסיקה את המורה מספיק כדי שתמליץ על הטיפול, אבל לא מספיק כדי שתתעקש על כך. במקרים רבים, ברגע שילד מתקשה להסתגל חברתית, המורים מתעקשים על ריטלין. נכון, לאור הנחיה חדשה של משרד החינוך, אסור למורים לדרוש מהורים או להמליץ על מתן טיפול תרופתי לתלמיד, אבל עצם הוצאת ההנחיה, מעידה על בעיה במערכת. ולמה בכלל מערבבים את המורים במתן דיאגנוזה? מה, כשיש לילד שפעת, הרופא מבקש מהמורה חוות דעת?
הרי מערכת החינוך קורסת, לא? כולם יודעים שללמד ארבעים ילד בכיתה, זו משימה בלתי אפשרית. אבל רגע, לכתוב חוות דעת לארבעים ילד בכיתה זה אפשרי? בואו נקל על המערכת וניתן למורה פנקס מרשמים לריטלין. תארו לעצמכם - הילדים יושבים כמו זומבים בכיתה ומבצעים את המשימות בשקט מוחלט. חלום של כל מורה, נכון? נשקיע עוד קצת מחשבה יצירתית ונוכל לחסוך לא רק פסיכיאטר, אלא גם את המורה. נחבר את הילדים למחשבים ושיעבדו להם. אם צריך, נוסיף עוד קצת תרופות והופ, הגענו לעולם העתידני. מי שראה את הסרט, יודע שכל העניין בסוף התפוצץ להם בפרצוף.
אולי השיעור פשוט משעמם?
אז אולי מספיק כבר לחפש פתרונות קסם? פסיכיאטרים נכבדים, פשוט תעבדו קשה יותר. יש ברשותכם את כל הכלים הנדרשים לבצע דיאגנוזה גם ללא המורים. מורים נכבדים, במקום לדחוף לילדים ריטלין, תשקיעו יותר מאמץ. אולי חסר לילדים עניין בשיעורים? הרי כל אחד יתחיל לקפץ על המקום בהרצאה משעממת. האם זה לא תפקידכם לספק אתגר וליצור מוטיבציה? אולי חסרה לילדים פעילות ספורטיבית? אולי הם עייפים מדי? אולי אפשר לגוון קצת בשיעורים, במקום לרכז את כל הכיף (ספורט, מוזיקה, אומנות) ביום אחד? או שיום חופש של המחנכת חשוב יותר? אולי במקום לבצע אבחונים לילדים, יעשו אבחון למערכת החינוך? אני בטוחה שיש הרבה מה לשנות. הרבה בעיות שריטלין בוודאות לא יפתור וגם לא הכדורים האחרים. הגיע זמן לעצור רגע, לנשום עמוק ולחפש פתרונות רציניים יותר.
