"תביני, זה לא מה שאת אומרת לה. זה איך שאת אומרת לה", התקיל אותי מאחור בן זוגי, המתפקד גם כאב ביולוגי למתבגרת מפרק א', ברגע קריטי של מיון כביסה, בו התלבטתי אם חולצה צהובה בהירה דינה לכביסה הצבעונית או הלבנה.
"מה זאת אומרת, איך שאני אומרת? אני אומרת יפה, בחיי", עניתי ונשבעתי להגיד את האמת, את כל האמת ורק את האמת.
"אבל זה לא נשמע ככה", הוא המשיך בחקירה נגדית ממולחת.
"מה אני יכולה לעשות עוד? אני אומרת 'בבקשה'" נעמדתי חזיתית, מוכנה להגן על מרשתי הניבטת מהמראה שמעל הכיור באמבטיה ונראית ברגע זה רצוצה ובעיקר חסרת חשק לשמוע את אותן הטענות שוב ושוב.
באותו רגע האב הביולוגי עשה את הדבר שלא יעשה בעת וויכוח סוער. הוא הסתכל עלי וחייך חיוך בזוית הפה, כזה שאומר 'כן, ממש'.
טוב, זה הספיק כדי להחדיר בי רוח חדשה ורעננה של זעם, אשר האיצה בחזרה את זרימת הדם לכיוון הראש, אחרי שזה כבר החל בהליכים של נסיגה לקראת שינה.
"סליחה? מה זה הפרצוף הזה, מה זה הזלזול הזה, למה אתה אומר לי דבר כזה? אני כל הזמן הולכת על קצות האצבעות. כשאני פונה אליה זה תמיד ב'דחילו ורחימו' וגם, אם אני אגיד את כל מילות הקסם בעולם לא יתרחש נס, מהסיבה הפשוטה שכשאני אומרת 'את יכולה בבקשה לקפל כביסה?' אני יכולה לקחת אחריות על הכוונות שלי, אבל אני לא יכולה לקחת אחריות על הפרשנות שלה".
ואז הוא נכנס לי לדברים ואני נכנסתי לו לדברים ואז אמרתי לו שאני לא יכולה לדבר איתו על זה כי הוא אף פעם לא מקשיב לי עד הסוף, ואז הוא אמר 'סליחה, הנה אני מקשיב' ואני הסברתי לו עוד קצת וההגנה באמת הזיעה קשה וניסתה להביא טיעונים ואף העלתה ראיות המוכיחות את טוהר כוונותיה ובסופו של דבר התביעה שלא נראתה ממש משוכנעת, אבל כן נראתה מותשת, החליטה לסגור את הדיון לעת עתה. עד העונג הבא. אה-אה-אה.
בכל רגע: חומר נפץ שמאיים להתפוצץ
זו כמובן לא הפעם הראשונה מן הסתם. מדובר בנושא שיחה שחוזר על עצמו מפעם לפעם, לא בתדירות קבועה, אבל אפשר לסמוך עליו שהוא תמיד איפשהו בסביבה, מחכה לתזמון המושלם. כמו חיית טרף רדומה שנזהרים לתפוס ממנה מרחק כדי לא להסתכן בלהעיר אותה ובכל זאת יש איזה אחד, אפשר לקרוא לו מתחכם או אמיץ או טיפש או סתם חובב אקסטרים, שזורק עליה איזו אבן קטנה, וכשהיא מתעוררת, כל פעם מגלים מחדש רק כמה היא גדלה מאז הפעם האחרונה.
ואז נהיה שקט. ואיש איש פונה לעיסוקיו, להרהוריו, מבלי באמת לחשוב לאן התקדמנו עם הויכוח הזה. (תשובה: לשום מקום). אחרי הכל, tomorrow is another day.
ואחרי שהאמוציות נרגעות והחיים עולים מחדש על מסלולם, אני מתפנה שוב לעשות חזרות על אינטונציות ידידותיות במיוחד, שיעברו את בקורת הגבולות של בתו ומיד זונחת אותן כשאני פונה אל בתנו המשותפת ומסבירה לה בטון שאינו משתמע לשני פנים שאישה אמיתית מסוגלת לעשות שתי פעולות בו זמנית - לצפות בטלוויזיה ולקפל כביסה. זו האחרונה מזכה אותי או בחיוך או ב'אוף, איזו נודניקית, למה תמיד אני עושה הכול', תלוי במצב רוח, ובסוף היא מקפלת.
אבל לא עם הביולוגית שלו. במקרה הזה, זה לא משנה איך אני אבקש. זה אף פעם לא יוצא 'שוס'. 'ניסוי וטעייה' של שנים שכנעו אותה בניגוד לאמירה של פרויד, אשר טען ש'לעיתים סיגר הוא רק סיגר', שבכל סיגר יש חומר נפץ קטן שדינו להתפוצץ.
עבור הילדים: או שמנצחים או שמפסידים
באחד השיעורים ב'מכון אדלר' לימדה אותנו אורית רוזנבויים, המנחה שלנו, שכל ילד הנקלע למאבקי כוח עם הוריו (שבינינו זה בערך כולם), שואל את עצמו ארבע שאלות בסיסיות, שעל הבסיס שלהן הוא מגבש לעצמו את תפיסת עולמו:
• מי אני? חזק או חלש.
• מי האחרים? חזקים או חלשים.
• איך החיים צריכים להיות כדי שארגיש במיטבי? חזק.
• מה מסוכן עבורי? להיות חלש.
כך שכל עימות קטן, יומיומי ככל שיהיה, סביב כניסה למקלחת, למשל, בו אנחנו מפגינים שרירים בנוסח: "קום ולך מיד למקלחת כי ככה אני אמרתי - שמעת אותי? אחרת אין לך שבוע טלוויזיה" ועוד שלל סיטואציות דומות, המקדמות טונים גבוהים והורים שרועים מותשים בסוף היום בשדה הקרב שבסלון הביתי, מפנימים בו מבלי ששמנו לב את האמונה שהעולם מורכב ממכניעים ומוכנעים, ממנצחים ומובסים.
גם במשפחה מורכבת המצב דומה, רק שכאן הקונפליקט כדרכו בקודש מורכב יותר. וההתנצחות מול הילד לא מתרחשת אל מול דלת חדר האמבטיה, אלא מאחורי דלתות של שני בתים נפרדים. כשהזרעים שביססו את תפיסת עולמה של הילדה הועפו בעזרת הרוח הלא אוהדת שנשבה מכיוונם של שניהם ונקלטו בקרקע הרכה והפוריה של נפשה. באינטואיציה חכמה היא הבינה שהיא צריכה לנצור את לשונה. למרות שזה לא תמיד מצליח לה כי יש חוויות שגם כמבוגרים אנחנו מחפשים מישהו לחלוק אותן איתו והכי כיף זה עם האנשים הכי קרובים לנו. אבל כשהסיפורים הנלהבים מבית אבא או אמא זוכים לתגובות פושרות, היא קולטת בחושיה ההישרדותיים שלמרות שהם השותפים המועדפים עליה הם לא האידיאליים לשיחה שכזאת, כי איכשהו היא תמיד מרגישה בסוף לא נעים.
ובעוד לילדים רבים המבססים לעצמם תפיסת עולם קרבית יש כתובת מולה הם מנהלים מאבק, היא לעומת זאת מוצאת עצמה כצד שלישי בחזית מאבק כוחות של שניים אחרים.
ובהיעדר דפוסים קבועים, היא מגבשת לעצמה תפיסת עולם משל עצמה, העונה על ארבע שאלות:
• מי אני? קורבן.
• מי האחרים? לא צפויים. אי אפשר לסמוך עליהם.
• מה אני צריך לעשות כדי להרגיש במיטבי? לשתוק.
• מה מסוכן עבורי? לשתף.
עם השנים גבר השקט החיצוני ופינה מקום לרעש פנימי, כשכל בקשה, שאלה או אמירה, מעלה הרהורים חסרי ביטחון, כמו "למה היא אמרה את זה?", "למה היא מתכוונת?" כי כל שאלה צריכה תשובה וכל תשובה המבוססת על תפיסת עולמה, אותה גיבשה באדיקות של שנים - הגיונית לה. וממש לא משנה כמה 'מילות קסם' אפשר למנות בהן.
וגם אני התחלתי לשתוק. כי מי רוצה לסכן את עצמו בג'ונגל המסוכן הזה, בו אפילו שאלה כמו "מה נשמע?" זוכה לפרשנות מאיימת ועלולה לעורר את החיה שמזמן כבר לא ישנה, מקסימום מנמנמת קלות.
