הבית השני שלי היה הרכבת. ניו ג'רזי טרנזיט. כמה פחדתי בפעם הראשונה שעליתי לקרון. שאני אסע לבד עד ניו יורק? יש מצב שאגיע בשלום? אחרי חודשיים בעלי הציע לי להשלים הכנסה כמדריכת תיירים. אמנם בתיכון לא קלטתי מה הטעם בשאלות על שתי רכבות שיוצאות משתי תחנות ונוסעות בקצב שונה ומי יודע מתי ייפגשו. שנאתי משוואות וטענתי שממש לא מזיז לי מה יקרה לרכבות, מצדי שיתנגשו. ופתאום, מתוך שינה דיקלמתי את לוח הזמנים (עם דגש מיוחד על רכבות אקספרס) ושמות התחנות.
הכי אהבתי את סיקוקואס. איזה שם סקסי. ירדתי בה כשנסעתי לראיין את הכדורסלן ג'ורדן פארמר, אקס מכבי. זהו, אולי עכשיו גם אתם מבינים למה התאהבתי ברכבת. היא היתה עבורי הרבה יותר מצינור חמצן לביג אפל. היא היתה בית גידול לזכרונות.
ולא שמדובר באיזו פנינת חן. ממש לא. תחנת פרינסטון ג'אנקשן לא תואר ולא הדר לה, בקנה מידה אמריקאי היא קטנה ובקנה מידה בינלאומי היא אפורה וכעורה. יש בה מגרש חנייה רחב (7 שנים – זו תקופת ההמתנה למי שמעוניין לרכוש מקום קבוע, 75 דולר – זה מחיר הקנס על חריגה מהזמן ששולם במדחן) חנות קטנטונת לבייגלס-קפה-עיתונים, חדר אטום ובחוץ שני ספסלים. אבל כמה חוויות שצברתי בנקודה הסתמית הזאת. הנה טעימה, בקטנה. כשיצאתי לראיין להקה שארבעת חבריה הם בנות שהפכו לבנים, לא ידעתי שבימי ראשון אחר הצהריים המבנה סגור. במשך עשר דקות עמדתי על הרציף, במינוס עשרים, הרגשתי שאני קופאת למוות למרות הצעיף והכפפות, וכשסוף סוף הגיעה הרכבת חששתי שאם אוציא את הכרטיס מכיס המעיל, האצבע שלי, פליפ-פלופ, פשוט תנשור.
גם בפן סטיישן, נקודת המוצא של הרכבת שחוצה את כל ניו ג'רזי (ששטחה זהה לזה של מדינת ישראל) ומגיעה עד פילדפיה, אספתי חוויות. הכרתי את כל הקבצנים. בנסיעות הליליות, כשעלה לקרון בחור בטרנינג ובקול בוכים, הזדהה כסטודנט תפרן שמת לבקר את אמו החולה, אך חסר לו קצת כסף לרכישת כרטיס, הוא לא הסתכל לי בעיניים. הוא ידע שאני יודעת שנפגשנו אתמול. באותה השעה, באותו הקרון.
והכי אהבתי את השיחות עם הנוסעים. שיחות נפש שלא מובילות לשומקום מפני שברגע שיורדים תיפרדו לנצח ולעולם לא תדעי אם היא כן או לא חזרה אליו ואם הם כן או לא התחתנו לצלילי פעמונים. מה רבה היתה אכזבתי כשבאחד הערבים עליתי לקרון בריצה, בדקה ה-99, צלצלתי לבעלי כדי לדווח לו שהרכבת יוצאת בשמונה-אפס-חמש וזה סימן שארד בתשע-עשרים-ושלוש, ופתאום כולם התנפלו עלי ב"שששש" היסטרי. איך יכולתי לנחש שהקרון הראשון מיועד למנזר השתקנים? שאסור להפריע לחובבי הדממה וההגיגים?
אינני יודעת איך נפרדים מרכבת ואין לי מושג אם מישהו מהסדרנים יחוש בהיעדרי, אבל כשאמרתי לה שלום וכן להתראות הבנתי שניו ג'רזי טרנזיט – שהחלה לנוע לפני 33 שנה במטרה לספק "נסיעה בטוחה, מהירה ונוחה במחיר סביר" – מסמלת עבורי את המערכת האמריקאית היעילה והמשומנת. בניו ג'רזי טרנזיט, שמפעילה 711 רכבות המשרתות מדי שנה 223 מיליון נוסעים, אין גילה אדרעי ואין ועד עובדים. כלומר, בטח יש, אבל הם מעולם לא השביתו אותה. גם בחמסין וגם בשלג היא נוסעת וחוזרת, וזה חלק זעיר מהביטחון שנלווה אל אורח החיים האמריקאי ושכל כך חסר לי בישראל, ביתי האמיתי.
