"אני לא חוזרת הביתה כל זמן שהאישה שלך נמצאת שם", שמעתי פעם את בתו המתבגרת של בן זוגי מטיחה בו בטלפון בעקבות וויכוח שנבע מחילוקי דעות בעניין הכלים בכיור.
16 שנה! 16 שנה אני האישה של אבא. אני האחרת. אני אמא של האחים שלה. תמיד יש לי שייכות למשהו, אבל אף פעם לא ישירות אליה. מאחר והסטטיסטיקה מצביעה על כך שאחד מתוך שלושה זוגות מתגרש, אני מניחה שלפחות שני שליש מהם מוצאים בת זוג חדשה. ומאחר ולא בדקתי את זה לעומק, אני יכולה רק להניח שעוד שליש מהם (אם לא יותר) מביאים איתם למערכת השנייה ילד או ילדה ואולי יותר, מתוקים כצפיחית בדבש. וכך נוצרת מה שנקראת בעגה המקצועית 'משפחה מורכבת'.
כל משפחה מורכבת בדרכה
לכתוב בפתיחות על החיים ב'משפחה מורכבת' זה לא קל, משום שהיא מורכבת מהרבה דילמות ודינאמיקות שאינן חופפות לאלו במשפחות גרעיניות. היא פסיפס של כל כך הרבה חלקים, כמו - האם שני בני הזוג הביאו ילדים מנישואים קודמים; באיזה גיל הילדים; האם יש הורים ביולוגיים משתפי פעולה ברקע או מערכת יחסים עוינת; האם הילדים של שתי המשפחות מקבלים אחד את השני; האם יש ילדים משותפים להורים במשפחה החדשה? ועוד ועוד ועוד... אינסוף רסיסים שונים במורכבויותיהם ולא פשוטים, המזכירים באופן מופלא את משפטו הידוע של טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה". רק שכאן ניתן להחליף את המילה אומללות במורכבות.
פרק א מתחיל בבחירה
המשפחה המורכבת מתחילה תמיד מפרק ב' ולאן שהיא לא תלך היא גוררת אחריה את פרק א', כשלרוב נקודת הפתיחה שלה מושפעת מסצנת הסיום שלו. שני אנשים בוגרים בוחרים לחיות אחד עם השני, להקים משפחה, להביא ילדים. בשלב מסויים, מסיבות שונות, הם מחליטים להיפרד. הם בוחרים את הדרך בה יעשו זאת, הם בוחרים אם לעשות זאת במלחמות או בדרך של כבוד הדדי והסכמה שיחסכו מפחי נפש ובזבוז כסף רב. הם בוחרים אם להשקיע את האנרגיות בהרס אחד של השני או בבניה מחודשת של חייהם החדשים. היחידים שאין להם בחירה אלו הילדים. הם לא יכולים לבחור שההורים שלהם יישארו יחד, הם לא יכולים לבחור את הדרך בה ההורים שלהם ייפרדו והם גם לא יכולים לבחור את בני הזוג החדשים שההורים שלהם יביאו. העניין הוא שלכל בחירה כזאת יש משמעות הרת גורל עבורם.
כשהבחירה היא במלחמה, ילדים הם הראשונים שנפגעים. בחושיהם המחודדים הם מרגישים את הטינה וחוסר האהדה של ההורים שלהם אחד לשני. הם מרגישים את זה בשאלות התמימות כביכול "איך היה אצל אבא / אמא? כשהם קולטים שהתשובות שלהם משפיעות על מצב הרוח והאווירה הכללית. בד בבד הם מעצבים לעצמם תפיסת עולם של מי הרעים ומי הטובים ומגיבים בלויאליות לדמות שנתפסת בעיניהם כחלשה בסיפור. בפרק ב', לעומת פרק א', חוץ מבחירת בני הזוג אחד בשני, כל השאר הוא מצב נתון.
פרק ב': הפרומו נראה מבטיח
אני נכנסתי בפרק ב'. הפרומו נראה מבטיח. הגעתי בלי כלום. הוא הגיע עם ילדה. העתיד נראה סגול פוקסיה (הצבע האהוב עלי). צפינו בהצגות, שיחקנו בגינות, נדחסנו יחד למגלשות ואפילו השקעתי במינגלינג עם אמהות. העניין הוא שכמו בכל מערכת יחסים שאין לה דד-ליין, שלב 'ירח הדבש' הסתיים. הקטנה התחילה להבין ש'החדשה' של אבא פה כדי להישאר. מה שממצב אותה כמתחרה רצינית על כיבוש הלב של אבא ועל משאלת הלב שלה שהוא ואמא יחזרו לחיות ביחד. ההתמודדות האמיתית יוצאת לדרך.
ואז, כשאבקת הפיות מתפזרת על השגרה, פתאום את שמה לב שיחד עם הילדה, בא תאגיד שלם: אישה לשעבר, אמא שלה, אבא שלה ובמצבים סוערים עורכי דין, ששומרים שאף אחד לא יעשה שטויות. כולם חיים יחד במין קומונה הזויה, בחוסר התלהבות קולקטיבית אחד מהשני והאמת שאם היו יכולים, הם לא היו בוחרים אחד בשני. ומבעד לעיניים את מנסה לראות את אותה ילדה מתוקה שהכרת אז ביום ההוא ופתאום את מגלה שמה שאת רואה זה סוכן סמוי שחי בתוך הבית, אוסף מידע ומעביר לאויב. והתנודתיות הזאת בין הסוכנת המתוחכמת לילדה האבודה, ממלאת אותך בייסורי מצפון ותחושות אבודות. וברגעים של כעס גורמת לך להסתכל על הראי שעל הקיר ולהודות שברגע זה את לא היפה בכל העיר.
יום אחד היא תגדל ותבין?
היו לי הרבה שאלות ואף קבוצת תמיכה. לפני למעלה מעשר שנים, כשכמעט לא נכתב על הנושא, התייצבתי בחדרה של עורכת ראשית במערכת עיתון משפחתי ידוע והצעתי את שירותי ככותבת בכתיבת טור אשר יציף את הדילמות של משפחות מורכבות. עם השנים פגשתי יותר ויותר משפחות כאלה ובזכות ההבנה הרגשית והיעדר שיפוטיות הוכנסתי אל תוך רחשי ליבם. משפטים כמו "אפילו עם בני משפחה קרובים אני לא יכולה לדבר על זה" ו "זר לא יבין זאת" חזרו על עצמם פעם אחר פעם. כי ככה זה, כשאנחנו מרגישים דברים שאינם בגדר קונצנזוס כלפי ילדים איתם אנו חיים, גם אם לא בחרנו בהם באופן ישיר, אנחנו מתביישים.
בפרק השני והמרתק העוסק ביחסים המורכבים שבין אחים חורגים, בסדרה 'אחים לכל החיים' של גלית גוטמן (שישודר ביום שלישי הקרוב בשעה 21:00) אומר הפסיכולוג דר' משה אלמגור משפט המאפיין דרך מחשבה המאפיינת לא מעט משפחות כאלה "איכשהו יש ציפייה שהדברים יסתדרו, אבל דברים לא מסתדרים מעצמם זו אשליה - צריך לעבוד עליהם". האשליה הזו הייתה פעם תקווה. כזו שצצה ברגעי משבר או קושי והניחה את דעתי שיום אחד היא תגדל ותבין. והם גדלים וזה רק נהיה יותר מורכב. כי כשלא מטפלים, נוצר אפקט הדומינו כשכל אירוע מקבל פרשנות הרסנית וגורר אחריו עוד אירוע ועוד וויכוח, שגורמים לך להתגעגע לוויכוחים שנסגרים סביב הכלים בכיור. אם רק היה מישהו אומר לי את זה אז...
הצטרפו לקבוצת משפחה מורכבת בפייסבוק ונוכל לדבר על כל המורכבויות.
