על ערב אחד, חם, צפוף ולח, ועל רגע קטן של התגברות שהפך את הכל למשעשע.

שקיעה וורודה בין הגגות. עמדנו בקרוואן והכנו ארוחת ערב.
אני חתכתי סלט לתוך הקערה (אין מקום לקרש חיתוך), אודליה רידדה את הצ'אפטי (באותו מקום של קרש החיתוך), עמית הכין טחינה על שולחן האוכל, אלבי אמר שהוא לא יכול לערוך את השולחן כי אבא מכין פה טחינה, ונעמי אמרה שהיא בכלל לא רעבה ורוצה ללכת לישון. נתתי לה ביד מברשת שיניים לפרוטוקול. כשסיימה אמרה, או ליתר דיוק יבבה, שהיא לא יכולה ללכת לישון כי המחשבים והדברים של אבא על המיטה. אבא לא הזיז את הדברים שלו, כי הוא בדיוק החליף פיוז שרוף. גם הפיוז של אמא היה חם. נעמי התחילה לרקוע ברגליים. אלבי נמרח על הספסל. אודליה לא שמה לב שהניחה את הצ'אפאטי על אש גבוהה מדי, והמחבת התחיל לעשן. לא הספקנו להפעיל את קולט האדים, והגלאי עשן התחיל לצפצף. הוא מצפצף חזק. אי אפשר לעצור אותו. צריך לחכות עד שיפסיק.
ערב משפחתי, תמונה פסטורלית, ואמא אחת שרוצה לזרוק הכל על הרצפה ולצעוק: "די!!! נמאס!! נמאס כבר להעביר כל הזמן דברים ממקום למקום, נמאס שכולם צריכים לזוז כל הזמן, שכל שניה מישהו או משהו מתחכך בי, שבכל פעם שמחליטים שזה יהיה המקום של חפץ מסוים זה לא קורה, שהיום שלי הוא וורסטילי מודולרי קומפקטי וספונטני, ושהחיים שלי מרגישים כמו של ג'יני בתוך בקבוק. יותר נכון בצוואר הבקבוק."
פתאום נהיה שקט. הגלאי עשן הפסיק לצפצף. כולם היו שקטים והסתכלו אחד על השני, אפילו נעמי.
ואמא לא זרקה ולא צעקה, התגברה וקיבלה מדבקה, ובארוחת הערב התמלאה פתאום באושר, ואת הכלים החליטה להשאיר לבוקר, ואחר כך כיבתה את כל האורות, ונתנה לירח לחדור דרך החלונות, וללטף את הפנים של הילדים, ולשבת מול המחשב ולכתוב כמה מילים, על עוד רגע קטן, אבל רגע של חיים.