בטור הקטן מימין למעלה תמצאו תיאור שלי שכתבתי כשהבלוג עלה (לפני כשנה! מזל"ט!), שהנושא שלו הוא "פעם הייתי ככה. היום אני אחרת". עוד שינוי שלא כתבתי עליו הוא שפעם הייתי צופה מסורה בקולנוע איכותי למתקדמים – סרטים אירניים ללא תרגום בגירסת הבמאי – ומאז שהיכרתי את הבחור צברתי שעות של שוברי קופות הוליוודיים.
זה לא קשור לילדים. זה קשור לבחור שזה מה שהוא אוהב. פעם חזרתי הביתה ומצאתי אותו מנמנם על הספה כשהטלוויזיה דולקת על יס דוקו. "מה קרה?" הערתי אותו בבהלה. "היתה פריצה?"
לפוסטים קודמים שלי, כנסו:
- מה יש לי נגד התליונים הקטנים עם דמויות הילדים? יש לי
ואז גם אני ראיתי סרט אקשן
ככה יצא שנחשפתי בשלב מאוד מאוחר לז'אנר סרטי האקשן ולאחת השחקניות המובילות בתחום, אנג'לינה ז'ולי.
בדרך כלל הסרטים האלה עדיין מאוד משעממים אותי. כשישבתי מול הסרט "סולט" (מוסף תרבות וספרות של הארץ מונח בחיקי, כן?) בכל זאת צפיתי מדי פעם כי:
1. הגיבורה היא אישה וזה יצר אצלי הזדהות.
2. הגיבורה היא אמא וזה יצר אצלי הזדהות.
3. הגיבורה היא יפהפיה מהממת וזה יצר אצלי מצב שהיה קשה להתיק את העיניים מהמסך.
המכשפות כתבו עליה שיר
ככל שצפיתי נדהמתי יותר ויותר מדברים, שכולם חוץ ממני יודעים על הסרטים האלה בכלל ועל אנג'לינה בפרט. היא מזנקת מגשר ונוחתת על גג משאית נוסעת, יורה באינספור כלי נשק ומשליכה רימונים בשיוויון נפש. מחליפה זהויות. מחטיפה מכות. מתוקה והורסת / את האור מכבה / ועוברת הלאה / לקטע אקשן הבא.להפתעתי הסרט הזה הלך איתי כמה ימים, נזכרתי בקטעים מתוכו וחזרתי אליהם בדימיוני. פשוט נורא התפעלתי ממנה.
אחרי כמה ימים של מחשבה התחילה להתגבש אצלי הבנה: כל הדברים המופלאים האלה שהיא עושה מבוססים על היכולות האמהיות שלה. ולא רק שלה: של כל אחת מאיתנו.
דליה ואנג'לינה: מצאו את ההבדלים
אנג'לינה מתקדמת כשהיא דבוקה לקיר המסדרון. לפתע קופצים עליה חמישה סוכני ריגול. היא עוקרת מהקיר את מטף הכיבוי ומתחילה לחסל אותם בעזרתו, תוך שהיא קופצת, מתגלגלת, מתהפכת באוויר. 2 דקות והם פאסה.
אני מתקדמת במסדרון בשעת בוקר מוקדמת (דבוקה לרצפה, למען האמת). מתארגנת, מעירה ילדים, מזיזה אותם לחדר האמבטיה. דרוכה בתנוחת כריעה אני מצחצחת שיניים לבכירה ביד אחת. ביד השנייה מחבקת את הנסיך שהתעורר בקושי. לפתע בזווית העין אני מבחינה בתינוק, שעומד לסגור לעצמו מגירה על האצבעות. בסלטה מרהיבה אני נחלצת משני הילדים, מזיזה אחורה יד קטנה תינוקית, סוגרת את המגירה. חוזרת בפליק פלאק מדוייק לפה הפעור, חייבת להזדרז לפני שהפה ייסגר וכל הצחצוח ישתבש.
גיבורת סרטי אקשן היא מאוד חזקה. אנג'לינה נוגחת בגברים מסוקסים, מרימה כלי נשק כבדים, נתלית בכל משקל גופה (נכון, זה מעט).
אבל אני, בהמשך הבוקר ליד האוטו, מחזיקה תינוק ביד אחת, על הגב תיק עגלה כבד ועל הכתף תיק עבודה, גם כבד. ביד השנייה פותחת את תא המטען, ברגל מקפלת עגלה ושוב ביד מניפה אותה פנימה. טיל כתף? קטן עלי.
להיות מרגלת זה לא רק כוח ושרירים. אנג'לינה צריכה גם לדעת להטעות, לגרום ליריבים שלה לחשוף מידע בלי שהם מתכוונים וכמובן: לא להסגיר דבר על הכוונות שלה עצמה.
כמו כל אמא, זהו לחם חוקי. משא ומתן ערמומי, אג'נדה סמוייה ומטרה חשובה: להשאיר את הילדים בתחושה שההישג כאן הוא בעצם שלהם. ההבדל היחיד הוא שאנג'לינה עושה את זה לפעמים ברוסית.
אנג'לינה קוראת תיגר על חוקי הפיזיקה. היא רצה על קיר אנכי, קופצת מגובה עשרות מטרים, מדלגת מרכבת דוהרת.
אני משכיבה את התינוק שנרדם סוף סוף. כדי לא להעיר אותו אני יוצאת מהחדר בריחוף, מתעופפת ועוברת דרך הדלת בלי לפתוח אותה. התינוק מתהפך לצד השני וממשיך לישון.
וגם זה טריק ישן של מרגלים: להתחזות למישהו אחר בצורה מופלאה. אנג'לינה מתחזה לקצין בנאט"ו. היא עושה את זה באמצעות שכבות לטקס על הפנים ויש כאלה שאומרים שגם בתור גבר נמוך היא לוהטת.
ההישג שלי הוא לא פחות מזה בהזדמנות נדירה שאני יוצאת לבילוי לילי. אני פושטת את הדמות הדהויה והתשושה ומשתמשת באמצעים מתקדמים כדי ללבוש זהות של אישה מושכת ואנרגטית. הכפכפים נבעטים ומוחלפים בסנדלי עקב, המשקפיים העקומים בעדשות מגע והליפה נאספת לקוקו הדוק. התחפושת משכנעת.
בסוף הערב אקרע מעל פני את המסיכה ואחזור לדמות הרגילה שלי.
סולט 2: בקרוב
אבל מהי הזהות האמיתית שלי? סוכנת CIA? מרגלת KGB? אשת קריירה? אמא במשרה מלאה? השאלות האלה ייפתרו (אולי) בסרט ההמשך. בינתיים עקבו אחרינו בפייסבוק.
