הספר "How Starbucks Saved My Life" תפס אותי בהפתעה. קודם כל, זה ספר באנגלית! ואני לא קוראת אנגלית באופן וולנטרי, רק בכפייה.

שנית, לא שמעתי עליו כלום. בדרך כלל אני לא נתקלת סתם בספרים, אלא מחפשת את אלה שמעניינים אותי.

אבל בדיוק לא היה לי ספר אחר והוא היה ליד המיטה וזהו. התחלתי לקרוא. ונשביתי. האם הספר "איך סטרבאקס הצילו את חיי", שייקרא מעתה בקיצור אסהא"ח, ישנה גם את חיי שלי?

עטיפת הספר. האיש עם המגב היה פעם פרסומאי בכיר
עטיפת הספר. האיש עם המגב היה פעם פרסומאי בכיר

פוסטים קודמים שלי, כנסו:

מסלול מהיר עד הפיטורים

מחבר הספר הוא מייקל גייטס גיל, שהיה פעם אדם בכיר מאוד בתעשיית הפרסום האמריקנית. היה לו משרד מפואר, צוות לרדות בו, בית מידות בעיר פלוס בית נופש בהמפטונס ומשכורת עסיסית.

אבל כמו שזה קורה בעולם העבודה האכזרי, עם השנים הוא נהייה קצת יותר מדי מבוגר לתעשייה. יום אחד הזמינה אותו קולגה שלו, שהוא עצמו חנך בתחילת דרכה, לקפה מחוץ למשרד. "תראה, מייקל", היא הסבירה לו במבוכה אך בבירור, "אין צורך שתחזור למשרד".

וזהו. אשכרה. בלי אפילו לחזור לאסוף את הדברים בקופסת הקרטון המפורסמת של המפוטרים האמריקאים.

במשך שבועות הוא ניקה שירותים

הספר מתחיל כעשר שנים לאחר הפיטורים, כאשר גיל עומד לכלות את כל חסכונותיו על חיים כמעט ללא הכנסה (הוא כאילו יועץ שיווק, אבל אף אחד לא מתקשר אליו) ואחרי גירושים שהשאירו לו מעט מאוד רכוש. האיש הבכיר והנוסע המתמיד במחלקה הראשונה לשעבר לא בטוח שיוכל להתפנק על ניתוח ראש להסרת גידול באוזן.

כמעט בטעות הוא מתחיל לעבוד בסטארבקס, אצל מנהלת חנות קשוחה בת 20, מלמטה, במשך שבועות הוא רק ניקה שירותים. בהמשך התקדם לקופה, למשמרות פתיחה ואפילו להעביר ערבי טעימות קפה ללקוחות. אבל כל הזמן הזה הוא נשאר עובד זוטר לגמרי, זקן יחיד בין צעירים, לבן יחיד בבית קפה בפאתי הארלם.

והוא לומד ליהנות מזה. הוא לומד להעריך את זה שבכלל יש לו עבודה. ואת הקולגות שלו, אנשים שבמשך רוב חייו היו שקופים לגמרי עבורו. ואת האתגרים וההצלחות הקטנות. כשהבוסית שלו משבחת אותו על הניקיון המוצלח שלו כולו מזדרח ואז מסתלבט על עצמו ועל מה שעושה לו טוב בימים אלה. לפי מה שכתוב על הכריכה האחורית, גם אחרי פרסום הספר הוא ממשיך לעבוד באותו סניף ולא מתכוון לעזוב את "העבודה הכי טובה בעולם".

להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש? מעייף

בניכוי גישה אמריקאית מתקתקה, יש כאן נקודה מאוד מעניינת למחשבה. בעולם שמעודד אותנו לשאוף קדימה, לקחת מאמן כדי למצות את הפוטנציאל שלנו, לתכנן כל הזמן את העמדה הבאה ולהרגיש כשלון מהדהד אם לא, הרעיון למצוא סיפוק בעבודה פשוטה הוא מעניין. כמעט מפתה. במיוחד כשיש כאן אדם שכבר התנסה במנעמי השפע, לא אחד שמסתפק בסטארבקס כי זה כל מה שהוא מכיר.

הרעיון הזה נפל עלי בתקופה הכי מתאימה. גם אני מרגישה לפעמים שהייתי הרבה יותר בכירה בעבר, שהעתיד מעורפל ושהצורך להמציא את עצמי כל פעם מחדש, כנהוג במקצוע הזה, מתיש אותי.

ובכלל, באיזור הזה של חיי, סוגיית התעסוקה מאוד לא ברורה לי. מצד אחד יש לי מקצוע וניסיון עצום, מצד שני מדגדג לי להתחיל מחדש. עולים בי רעיונות ברמת ביזאר משתנה, מלימודי משפטים ועד פתיחת סוכנות ביטוח (עם התמחות בייעוץ פנסיוני).

לארוז לך למתנה?

בביקור השבועי שלי בקניון (שונאת קניונים! אבל הרופא מכריח אותי. כלומר זה מרכז מסחרי בבית החולים שאנחנו מקבלים בו טיפול קבוע), עברתי ליד חנות ספרים. כמו תמיד הרגשתי איזו שמחה פנימית, בדקתי אם יש לי זמן להיכנס. כמו תמיד.

אבל אז פתאום חשבתי, האם הייתי יכולה לעשות את זה? על החלון היה שלט קטן, מחפשים עובדים. הייתי יכולה להתחיל מהתחתית כמוכרת בחנות ספרים? משכורת מינימום, יוקרה אפס, כל הוותק המקצועי שלי נמחק? כי זה הרעיון בספר על סטארבקס: להיות ממש זוטר. לא דוברת, לא מנהלת איזורית. עובדת זוטרה.

מצד אחד עומד מייקל גייטס גיל, שמצא את האושר במוקצ'ינו. מצד שני אני נזכרת בגיבור הסרט אמריקן ביוטי בגילומו המופלא של קווין ספייסי, שעזב משרה בכירה בתקשורת כדי לעבוד במסעדת המבורגרים. זה לא נראה שם כמו צעד אמיץ. זו היתה בריחה, חלק מהמסע ההרסני שלו אל מותו. ובכלל, הפנטזיה הזו היא אולי פריבילגיה של מי שלא מצפים ממנה לפרנס משפחה.

אמריקן ביוטי. העבודה בבורגר היתה חלק מהתנערות, לא מצמיחה
אמריקן ביוטי. העבודה בבורגר היתה חלק מהתנערות, לא מצמיחה

אז בינתיים אני עדיין לא מוכרת בחנות ספרים. לא חולקת עם אף אחד את התשוקה שלי לספר האחרון שזכה באורנג' או בבוקר או בספיר. משתדלת להמציא את עצמי מחדש. למשל, יש לי בלוג. ובו אני כותבת על חלום משונה אחד, להיות מוכרת בחנות ספרים.