את זו אני, אז למה להתייחס אל הצבע שלי?
"אז מי אני?" היא כתבה לי. "אני בת 27, נשואה לאלון, איש קבע ואמא לעומר ונעמה המדהימים והיפים. אני כותבת לך כי אחרי שנתיים מאתגרות, היום הגיע הקש ששבר והציף את הכל החוצה. אני בן אדם שמנסה לקחת את החיים ברוגע. אני משתדלת לקבל כל מה שקורה לי בהבנה שזה קרה בשביל לקדם ולפתח אותי, אבל האירועים וכל מה שיש עכשיו בכותרות הוציאו לי את כל הרוח מהמפרשים".
דווקא בגלל שהמכתב הזה התחיל כל כך רגיל, כמו עוד הרבה מכתבים, הנוסח, השמות של הילדים, דווקא בגלל זה גם אני הופתעתי. והתביישתי מכך שהופתעתי. בהמשך, גם אני, כמו זו שכתבה את המכתב, חטפתי אגרוף בבטן מול המשפט "אני חושבת שהלקוחות שלנו לא יתחברו אליך".
היא כתבה "את לא יודעת, אבל אני ואת במערכת יחסים. זו לא חברות שבה אנחנו נפגשות על בסיס שבועי או מחליפות מסרונים אחת לתקופה, אבל אני יודעת שאם היינו נפגשות לקפה היה לנו הרבה על מה לדבר".
וכך היא מספרת: "הייתי בריאיון עבודה (מובטלת כבר חצי שנה) והבחורה שעשתה לי את הריאיון מאוד הופתעה לגלות שאני אתיופית. היא נתנה לי את התחושה שזה לא בסדר שלא סיפרתי לה על כך עוד בטלפון. למרות זאת היא המשיכה את הריאיון, התרשמה מההמלצות שלי, מהניסיון, אבל לקראת סיום אמרה לי "אני חושבת שהלקוחות שלנו לא יתחברו אליך", ניסיתי להסיט כל מחשבה על גזענות או משהו שקשור לזה, אבל זה היה שם, האפליה והגזענות. אני מכירה כבר איך זה כשיש גזענות וגם חוויתי אותה ולמרות זאת, אינני נוטה להתלונן ולבכות על הגזענות שיש כאן. הייתי בטוחה שאם אני אתחתן עם מישהו שהוא ג'ינג'י עם עיניים כחולות, אוציא תואר ואצטיין, זה יפסח מעלי, זה ידלג, כי אני בדיוק כמו כולם בכישורים, בתארים ובניסיון (אם הייתי בארה"ב, בטוח הייתי עובדת אצל אופרה ווינפרי או ברק אובמה). רק בדבר אחד אני שונה - בצבע החום בגוון השוקולד שלי (שאני ממש אוהבת).
מתברר שאני לא מוגנת מזה והיום בכיתי בפעם הראשונה מזה שנתיים.
זה כאב לי יותר מאשר הניתוח שעברתי לא מזמן. הניתוח השאיר צלקת פיזית בגוף, אבל היום השאירו לי צלקת בנפש.
הדמעות זולגות כי המחשבה שיושבת לי בראש וגם בלב זה שקשה ממש להיות: אישה, אמא ושחומת עור בארץ ישראל.
אני יודעת שאין לך הרבה מה לומר לי, אך עצם כתיבת המייל נתנה לי פורקן.
אני מעריכה אותך ואוהבת מרחוק, כי הרבה פעמים אני חושבת ומרגישה שאת זה אני, רק בלבן.
רק טוב יקירתי.
ד"ש לאיש ולילדים".
נ.במצרפת את קורות חיי. אולי יהיה לך למי להעביר. למה לא לנסות?
בהזדמנות זו, שהנושא עולה, רציתי לספר על ספר ילדים שנתקלתי בו, שנקרא "הורים בכל מיני צבעים". כתבו וציירו אותו יהודית-נטע ואשר שפרינגר, בני זוג העוסקים בכתיבה, שירה וציור מזווית ישראלית-אתיופית-יהודית. ספר הילדים הטרי שלהם, נולד כחלק מהרצון שלהם לעודד לסובלנות את הסביבה שבה גדלים ילדיהם, שנשאלים שאלות רבות על צבעם המיוחד.
