יש דברים שמתחילים כמו רעיון טוב. גם אני, בפעם הראשונה שראיתי דמויות קטנות מוזהבות מתנוצצות על פרק ידה של מאפרת שעבדה איתי, התלהבתי ושאלתי מה זה. "אלה הילדים שלי", היא הסבירה. "שתי בנות ובן". שלושת התליונים הקטנים היו לבושים בהתאמה, שניים בשמלות ואחד במכנסיים.

מאז ראיתי אותם בכל מקום: על קרסוליים דקים, סביב הצוואר. בכסף, בזהב, משובצים. יותר ויותר אמהות עונדות אותם בגאווה. גם לי התחשק כזה בהתחלה, אבל ככל שראיתי עוד ועוד תכשיטים כאלה, התחלתי להרגיש אי נוחות.

בזהב, בכסף, משובצים. יותר ויותר אמהות עונדות אותם בגאווה (צילום: דליה נוימן)
בזהב, בכסף, משובצים. יותר ויותר אמהות עונדות אותם בגאווה (צילום: דליה נוימן)

פוסטים קודמים שלי, כנסו:

תזכורת חמודה לאהובים שלנו

כי כשאלה היו שניים או שלושה, זה היה מקורי ומדליק. גם תכשיט אסתטי וגם תזכורת חמודה לאהובים שלנו, אבל כשזו תופעה רחבת תפוצה, זה מתחיל להיראות כמו אומת אמהות שעונדת את הילדים שלה כמדליות.

כשלהרבה אמהות סביב יש תליונים כאלה שמתנוססים על צווארן, זה הופך בעיני לתו תקן, כמו סימן רשמי לאמא מסורה, כמו תעודת זהות שעליה כתוב: מיכל, שתי בנות ובן. נעמה, שני בנים ושתי בנות.

אני צריכה להגיד שאני אוהבת את הילדים שלי וגם כאשר הם לא לצדי אני חושבת עליהם הרבה? אז הנה, אמרתי. והם גם, קלישאה בנאלית, הדבר הכי חשוב לי בעולם. הם, בריאותם ואושרם. אבל זה לא מספק אותי כאדם. יש לי עוד כמה תחומי עניין ועיסוק שלא קשורים אליהם.

הדבר שאנחנו בוחרות להציג על צווארנו הוא, במידה מסויימת, הדרך שבה אנחנו מציגות את עצמנו. יש כאלה שבוחרות לענוד את המזל שלהן, יש כאלה שמציגות את הלוגו של חברת אופנה ממותגת או שמתגאות דווקא בתכשיט וינטג' מסבתא. וכאן, מה אנחנו מציגות? אלה אפילו לא הילדים שלנו (בשביל זה אנחנו מעיקות עם תמונות שלהם בטלפון), זו העובדה שאנחנו אמהות. כיף לנו שאנחנו אמהות. פחות כיף לי שאנחנו מזדהות קודם כל בתכונה הזאת.

ואיפה ניר, אבא לשניים?

וכן, אם כבר כתבתי את כל זה אז עוד משהו: בין הגברים שעונדים תכשיטים ויש כמה כאלה, למה אף אחד לא עונד את הילדים שלו? יכול להיות שסמל יחידה מוזהב עדיין נחשב מתאים יותר לגבר (גבר)?