הסתכלתי על בתי בת ה-6, יושבת ליד השולחן ומתבוננת במבט חוקר בציור רווי פרטים שציירה אך רגע אחד קודם. "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" שאלתי אותה ברוך, תוך ניסיון לנתח מרחוק את משמעות ציוריה מלאי הכישרון. "מורה", ענתה בתום, ללא כל תהיה.

"מורה?" התפלאתי. "ואולי תחשבי גם על משהו אחר?" ומיד אני רואה בעיני רוחי כיצד הילדה, ברוכת האינטליגנציות תסנן אוניברסיטאות שיתדפקו על דלתנו ויציעו מלגות מפתות וכיצד נשב יחד סביב השולחן ונתלבט בין רפואה בירושלים, הנדסה בטכניון או משפטים בתל אביב.

רכב מהאריזה ובונוס נאה

"אה, אולי", אמרה ונטעה בלבי ניצוץ תקווה. "אולי גננת". טוב... זה לא נורא, הרגעתי את עצמי, תוך כדי שליחת חיוך מכבד ומעריך, אך עם זאת לא דוחק - לעבר הקטנה. יש לה עוד זמן לשנות את דעתה, אבל למה מורה, לכל הרוחות? למען האמת - למה רק מורה?

הרי אנו מחנכים אותה ואת אחיה לניצול מירבי של ההזדמנויות, למיצוי כישרונות, להצלחה ולכיבוש יעדים, אז למה היא צריכה להסתפק בלהיות מורה? תנאי קבלה נמוכים לאוניברסיטה, משכורת נמוכה וחוסר הערכה מהורים ותלמידים.

מצד שני, אני, עוד בתיכון ידעתי שאני רוצה לעסוק בחינוך. ציוניי היו טובים ויכולתי להתקבל כמעט לכל תחום שהייתי בוחרת, אך לי היה ברור שאני הולכת להוראה. בשכנועו של אבי הלכתי ללמוד גם תואר ראשון בכימיה. איך אמר הפולני שבו? "אם לא תהיה לך משכורת טובה, לפחות תעשי שיעורים פרטיים".

ואכן עשיתי תארים, תעודת הוראה, עבודה מעשית וסטאז' ועסקתי כמה שנים נפלאות בחינוך הבלתי פורמלי בפנימיות לנוער וילדים בסיכון, אך כאשר היה לי בעל סטודנט, 2 ילדים ומעונות ממשלתיים שלא מכירים בשעות עבודת המורה כראויות להנחה, החלטתי לנצל את אותו תואר פרקטי והלכתי לעבוד מספר שנים בשיווק תרופות. איזו תקופה זו היתה! רכבים חדשים ישר מהאריזות, דלקן ללא הגבלה, משכורת עולה ובונוסים נאים, בתי מלון ופינוקים.

נהנית לקום לעבודה

אבל משהו היה חסר, משהו קינן וזעק, הציק ולא הרפה. אותה נערה אידיאליסטית עדיין היתה שם, מפוכחת יותר, ריאלית יותר, אך עדיין שם - רוצה מימוש. ולבסוף, לאחר שנים שנדמו כנצח, בעידוד בני המשפחה, עזבתי את כלוב הזהב, עברתי לחנך בתיכון וראיתי כי טוב. אני נהנית לקום לעבודה, נהנית להיות מענה ועזר לתלמידיי, נהנית לעזור למציאות ולא רק לבקר אותה. איני מתחרטת לרגע על החלטתי.

אז למה אני מאחלת לבתי להיות "יותר ממורה"? כי גם כשאתה חוצה את הנהר אתה שומע את הקולות מן העבר השני. הזלזול במורים, הרדיפה אחר העושר, תארים יוקרתיים ככרטיס הכרה חברתי ועוד. לעבור לדרך שלך - זה צעד חשוב, לסנן את הקולות - זה צעד הכרחי.

ולכן אין לי אלא להציע לעצמי, לילדיי ולתלמידיי, להפסיק לשמוע את הקולות ולבחור רק בטוב עבורם, בטוב שיעשו עבור אחרים. ואם היא רוצה להיות מורה? הברכה שלי תלווה את דרכה.

ליאת נוקד-וינדר, מורה לכימיה ואזרחות, מחנכת ואם ל-4.