"כולם ניסו להניא אותי מן הרעיון חסר התוחלת הזה לדעתם", סיפר לי רבי דוד כהן על החלטתו לצאת לחפש את שפר'לה, הבת שאבדה לו לפני 55 שנה. "בגיל שמונים לצאת למסע שכזה בלי קצה חוט? אך אני התעקשתי. משהו בלב אמר לי לצאת לדרך".

פגשתי אותו לפני מספר שנים, בערב חג שבועות, איש זקן, קולו רועד, במיוחד כשהוא מדבר על בתו האבודה ועל איך שהגעגועים אליה במשך השנים, גרמו לו להקים בית יתומים בקדימה ולהקדיש את חייו לילדים. "את יודעת, הסיפור האישי שלי השאיר את חותמו בדמות ילדים יתומים שהפכו לאנשים מן השורה. היום כבר לא רבים זוכרים, הזדקנתי, אבל היו ימים שלא נחתי רגע", הוא ניסה לקום מכיסאו כדי להביא לי לראות את הצילומים הישנים, אך רגליו לא נענו לו. "את מבינה, אני בתוך תוכי בן שמונה עשרה, ואני תקוע בגוף של גיל שמונים. אין לך מושג באיזה כלא נורא מדובר. אני רוצה לרוץ והרגלים לא נענות לי".

"חיבקתי אותו וקיוויתי שמישהו עושה את זה בשביל בתי" (צילום: shutterstock)
"חיבקתי אותו וקיוויתי שמישהו עושה את זה בשביל בתי" (צילום: shutterstock)

הבת שנעלמה ואיננה

לבסוף הביא ר' דוד את האלבומים ופתח אותם. אני מביטה בתמונות ורואה יהודי צעיר בעל עיני תכלת צלולות ועזות מבע. "זה אני", הוא הסביר וכאן פתח וסיפר לי את סיפור חייו המדהים.

בשנות המלחמה איבד דוד את אשתו הצעירה. היא נפטרה ממחלה והוא הספיק להביא אותה לקבר ישראל. היא הותירה אחריה תינוקת קטנה ומתוקה, בתם שפר'לה. בהמשך המלחמה גירשו הרוסים את דוד ממקום מושבו והוא נאלץ להשאיר את התינוקת לטיפולה של גיסתו. המלחמה תמה וכל ניסיונותיו ליצור קשר עם גיסתו ולהתאחד עם בתו האהובה עלו בתוהו. ברבות הימים נישא דוד בשנית ועלה לארץ ישראל. שני בנים נולדו לו והסבו לו אושר רב, אך אפילו הם לא יכלו למחוק מראשו את דמותה של בתו התינוקת שנותרה מאחור.

רק הוא יודע כמה מכתבים כתב, כמה נסיעות ערך, לכמה קונסוליות פנה בתחינה שיעזרו לו למצוא את בתו האבודה - אך מסך הברזל היה חזק ממנו. אפילו רמז, דרישת שלום - לא הצליח לחלץ מאיש. בתו כאילו נעלמה ואיננה. בארץ ישראל בנה דוד את ביתו במושב קדימה ושם הקים את מפעל חייו. בתחילה בית כנסת ולאחר מכן בית יתומים. פניה של בתו התינוקת עמדו לנגד עיניו כל השנים ואת הכאב על הניתוק ממנה הפנה לבית היתומים אותו הקים בשתי ידיו. את כל החום והאהבה שרצה לתת לתינוקת האבודה - העניק ליתומים הרבים שעברו תחת ידיו. בסופו של דבר, בגיל שמונים, לאחר שנפל מסך הברזל - החליט ר' דוד לצאת לחפש את בתו.

חמישים וחמש שנות כיסופים הכריעו את הכף. הוא החליט לנסות את מזלו וכמו תמיד, החליט ועשה. בדמעות רותחות התפלל לריבון העולם שיצליח את דרכו הפעם.

מצטער, אני לא מכאן

"נסעתי לטשרנוביץ, אל המקום בו ראיתי את בתי בפעם האחרונה. קיוויתי ששם ייוודע לי דבר על מקום המצאה, אך העיירה לא האירה לי פנים. טשרנוביץ סופחה בינתיים לאוקראינה ומאז המלחמה נותרה שוממה וחרבה. שוטטתי בין הבתים והבנתי שלא אמצא כאן יהודים".

ר' דוד המשיך לחפש, רגליו כאבו מן המאמץ, אך הוא לא ויתר והמשיך לנקוש על דלתות הבתים, לקבל שוב ושוב מבטי תמיהה ותשובות שליליות. "עליך לנסוע מרחק של מאה וחמישים ק"מ מכאן בשביל למצוא יהודים", נאמר לו.

"הייאוש התגנב אל לבי, כמעט והחלטתי לוותר, סרקתי כבר את כל הבתים במקום, כשלפתע ראיתי בקצה העיירה עוד בית נמוך הנמצא בקצה ירידה תלולה ולא סלולה, מסוכנת עבור אדם בגילי, אך החלטתי בכל זאת לגשת לשם. אם כבר אז כבר".

לשמחתו פתח לו את הדלת יהודי. "יהודי! פנים יהודיות! שטחתי בפניו את בקשתי, גוללתי שוב את סיפורי בפעם המי יודע כמה... אולי שמעת על אישה בת חמישים ושבע, שנקראה בעבר בשם שפרה כהן וכו'..." היהודי דחה אותו מעל פניו ואמר: "איני כלל מהאזור הזה. כור מחצבתי בסרביה ואין לי שום ידיעה שתוכל לעזור לך". בכל זאת, ניסה ר' דוד ללחוץ עליו. "אולי אתה מכיר מישהו שיכול לדעת?" אך היהודי בשלו: "אינני יודע דבר".

מאוכזב ושבור חזר אל השביל התלול, אנחה קרעה את לבו, רגליו המבוגרות בקושי סחבו אותו במעלה המדרון והייאוש שימש כמקל הליכה והנה קול קורא לו מכיוון הבית אותו עזב ממש לפני רגעים ספורים.

אישה קראה בשמו: "קוראים לך דוד כהן?" הוא לא הצליח לענות. לבו כמעט פסק מלפעום ואותה אישה המשיכה לצעוק לעברו: "לאשתך קראו כך וכך... אתה מחפש את שפר'לה, בתך... אני פייגי גיסתך, אחות אשתך".

את המילים האחרונות הוא כבר לא שמע/ ר' דוד נפל על השביל, התעלף. הוא התעורר כשחש בקילוחי המים הזורמים על פניו.

בתי, שפרה

"הבת שלך גרה בעיר הסמוכה. היא נשואה ליהודי!" הבשורה הרעידה את כל גופו, הוא רוקן את כיסיו, הוציא כל דבר ערך שהיה במכוניתו והשאיר הכל לגיסתו שבישרה לו את הבשורה המרעישה. הוא לא היה מוכן לנוח אפילו דקה אחת נוספת. "אני רוצה לפגוש אותה!"

והוא פגש אותה. לאחר שעות מורטות עצבים ונסיעה שנראתה ארוכה כנצח - נערך המפגש. חמישים וחמש שנה אחרי שנפרד מבתו הקטנה עמד מול אישה נרגשת בת חמישים ושש. "שפר'לה, בתי!"

נהרות של דמעות נשפכו שם בדירה הקטנה. "אי אפשר אפילו לכתוב או לתאר את ההתרגשות שהיתה שם". הוא מספר בעיניים נוצצות.

"מצאתי אותה. זכיתי לראות את הבת שלי בחיים. לא האמנתי. שמחתי לראות שהיא נשארה יהודיה, בעלה מהנדס יהודי ובתה היחידה, נכדתי, נשואה ואם לשתי בנות – נינותיי. היינו צריכים לגשר על פני שנים. פספסתי את שנות הילדות והבגרות שלה. קיבלתי ילדה-סבתא, אך הודיתי לאלוקים על שסוף סוף הצלחתי להשתחרר מהכאב הנורא שליווה אותי כל אותן שנים ארוכות".

ניגבתי הרבה דמעות של ילדים אומללים

כולי נפעמת מהסיפור הבלתי רגיל שנפרש לפני, ביקשתי ממנו עדויות מצולמות נוספות לפועלו הגדול. ניכר בו בר' דוד שקשה לו להתנתק מהזיכרון המתוק, מהרגע המאושר בחייו, אך הוא נענה לי והמשיך לספר לי על 'ילדיו' האחרים, ילדי בית היתומים. "אני מקבל מדי פעם מכתבים מהילדים שבגרו ועדיין מכירים לי טובה". הוסיף בחיוך והושיט לי תמונה נוספת. "הייתי עבורם אבא וגם סבא, אח וגם רופא. ישנתי איתם, ניגבתי דמעות רבות שנגרו על הכריות מעיניים של ילדים קטנים אומללים, לקחתי אותם לרופא, דאגתי לכביסות שלהם, עזרתי להם בשיעורי הבית. הילדים היו קוראים לי: סבא דוד, סבא דוד". הוא סיפר על כך ללא שמץ של גאווה, אבל עם הרבה סיפוק והודיה לבורא עולם.

"לעולם לא אשכח את הילד הקטן שהגיע לאחר שאביו נפטר ואמו התמוטטה. הוא זעק במשך לילות: 'אמא, אמא, קחי אותי הביתה!' ואני ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, אמרתי לו שאני אוהב אותו, שכאן הבית שלו, שאדאג שאמא תבוא לבקר אותו. בזמן שחיבקתי אותו חשבתי על שפר'לה שלי. מי חיבק אותה כשהיא חיפשה את אמא או אבא, מי ישב לצדה כשחלתה במחלות ילדים? קיוויתי שבזכות מעשי ימצא האדם שינחם גם אותה, שישמור עליה וידריך אותה ויגדל אותה כבת לעם היהודי, ואכן זכיתי שחלומי התגשם".

עד לפני כמה שנים עוד לקח דוד חלק פעיל בניהול המקום, אך הגיל עושה את שלו ובנו המשיך את דרכו, דאג שהגחלת לא תכבה והביא רוב נחת לאביו, שנפטר כמה חודשים אחרי הראיון איתי. שפרה מתגוררת כיום עם בעלה בחו"ל, שם הוא עובד, ובשנים האחרונות הם באו לביקורים בארץ מספר פעמים.