הבת שלי כמעט לא הולכת ברגל. אני לא מרשה לה. היא הולכת בבוקר לבית הספר ברגל וחוזרת משם בצהרים גם כן ברגל, מרחק של 2 חצאי רחובות קטנים בעיר קטנה. רחובות מרכזיים, פתוחים ומוארים, כאלו שכל הזמן הולכים בהם אנשים ונוסעות בהם מכוניות. רחובות שאין בהם שום גינה ציבורית, סימטה או מבנה נטוש. וזהו, זה הכל. מחמש בערב יש אצלנו בבית עוצר להולכי רגל.

קופצת לסבתא? לא בלי מאבטח צמוד (צילום: shutterstock)
קופצת לסבתא? לא בלי מאבטח צמוד (צילום: shutterstock)

פעם הלכו ברגל

מחמש בערב זה רק אוטו. לפגישות בערבי שישי, כשנפגשים כל החבר'ה של המש"צים (מדריכי של"ח צעירים), כל פעם בבית אחר, ורק כשההורים נמצאים, למפגשים בגלידרייה פעם בחודש ואפילו סתם לקפוץ לחברה. לכל מקום - אוטו, אפילו שאין לי אוטו בכלל. תמיד השאלה קבועה: מי מסיע אותך ועם מי את חוזרת? ואם אין טרמפ קבוע מראש אני לוקחת אותה עם מונית ספיישל או שלא יוצאים.

ב"חבר'ה" כולם מכירים את כולם, את ההורים של כולם, את הכתובות ואת הטלפונים. חברים קבועים, חלקם עוד מהיסודי וחלקם מכיתה ז', הולכים יחד כבר מספר שנים.

היא בת 15, הבת שלי. כבר בגובה שלי וסביר להניח שתעבור אותי. תמירה ויפה עם שיער ארוך ושופע. כולם חושבים שהיא נראית גדולה מכפי גילה. היא חושבת שאני היסטרית, מגזימה. לא מבינה למה אמא של שירן ואמא של יעל מרשות להן ללכת ברגל גם בערב, אם יש איתן עוד בת או בן ואני לא. "הרי את הלכת ברגל לכל מקום כשהיית נערה", היא אומרת לי.

כן, הלכתי ברגל. כולם הלכו ברגל בתקופה ההיא. ליסודי, לחטיבה, לתיכון, לתנועת הנוער או אפילו למרכז העיר. מרכז שהיה בו בית קולנוע אחד, שאחרי כמה שנים נסגר והפך לסופרמרקט. שני קיוסקים, כי אף אחד לא יודע מה זה פיצוציות וחנות פלאפל אחת. מרכז שבו כולם הכירו את כולם וידעו שאת הבת של יוסי וחנה או הבן של שלמה ותקווה. כשבגרתי קצת יותר, הרשו לנו ללכת למרכז הרחוק יותר, הגדול יותר. גדול יותר רק כי פתחו שם פיצרייה וזו היתה אטרקציה בפני עצמה, לא כי היו שם יותר חנויות או בתי קפה.

נראית כמו אישה, אבל עדיין ילדה

גמענו מרחקים ברגל. למרבית ההורים לא היה רכב בכלל וגם לאלו שהיה, הם בקושי הזיזו אותו. נסעו איתו לעבודה או לים ביום שבת וזהו. אף אחד לא עשה הסעות לחוגים ולחברים כמו היום. והילדים, הילדים הלכו ברגל. בשדות, בחורשות ובשבילים לא סלולים, מקומות שלא הייתי מעזה ללכת בהם היום ובטח לא לשלוח את הבת שלי לשם.

ואני, אני עונה לה את כל התשובות המעצבנות שענו לי כשהייתי נערה, את כל הדברים שהבטחתי לעצמי שכשאהיה אמא לא אומר. "אני מעדיפה לדאוג ולנקוט משנה זהירות עכשיו מאשר להצטער אחר כך", אני אומרת לה או "אני יודעת למה אני מקפידה. תאמיני לי. יש דברים שאת לא חושבת עליהם בכלל, אבל אני יודעת שהם קיימים" ועוד כל מיני משפטים מעצבנים וקלישאתיים. כל כך קלישאתיים וכל כך נכונים.

כי מה יש לי לומר לה, לבת שלי? שמה? שאני זוכרת איזה מלחיץ ומביך זה להיות נערה בדיוק בגיל הזה, שאת כבר מתחילה להתפתח וגברים ברחוב מתחילים להסתכל עלייך במבט אחר, זורקים הערות ולפעמים אפילו גסויות. וזה אפילו לא הילדים מהכיתה שלך או מהכיתה מעל, אלא גברים, בחורים. וזה לא שאת אישה ואת יודעת איך להתמודד עם זה. את רק נראית כמו אישה, אבל בפנים את עוד ילדה ואין לך מושג מה לעשות עם זה וזה מלחיץ ולפעמים מבהיל. וזה, כל מה שאני מתארת כאן, אלו המקרים הקלים, השכיחים, של הטרדות שכל איש וכל נערה עוברת כל כך הרבה פעמים.

מה אני אומר לה, לבת שלי - משהו שיסייע לה להיזהר, אבל לא יכניס אותה לפאניקה? אני אומר לה שיש פדופילים, שאפילו נערים מבית הספר שלה יכולים להתחרפן פתאום ולהחליט לאנוס או לעשות מעשה מגונה? שזה בכלל לא משנה אם תומר, עידו ורותם מלווים אותה הביתה וזה 3 בנים ואני מכירה אותם היטב והם 'ילדים טובים', כי גם אותם מישהו יכול להבריח או להכות או אפילו לאנוס.

מה אני אומר לה על משהו שבכלל לא תלוי בה, שאין לה ולי שליטה עליו? אין לי מה לומר לה, לבת שלי. אני רק יכולה לנסות לצמצם את האפשרויות שבהן היא תהיה לבד בחוץ וגם זה לא מהווה תעודת ביטוח לכלום.
אבל בהחלט יש לי מה לומר לכל ההורים שיש להם בנים ולא רק בנות. תבדקו את עצמכם. תבדקו את עצמכם עוד פעם. איך אתם מחנכים את הבנים שלכם, כמה זמן אתם מקדישים כדי למנוע את האונס הבא? אל תדחו שיחות על מין ועל יחסים תקינים בין המינים מתוך מבוכה או מתוך אשליה ש"הילד שלי הוא ילד טוב. הוא לא יעשה את זה". היכנסו לעובי הקורה ותדברו על הכל. תזהירו ותרתיעו ותתייעצו במומחים אם צריך, כי בינתיים אין בבתי הכלא אנסיות ופדופיליות, אלא רק אנסים ופדופילים.
תבדקו ותשנו ותשפרו, כי עדיף שתהיו מובכים עכשיו ואולי תכעסו עלי ועל שכמותי, מאשר שכולנו, אתם אני והילדים שלנו, נבכה אחר כך.