הפוסטים הקודמים של מלי:
>>> על חשבונכם? כך החרדים מכלכלים 11 ילדים
>>> כן, ילדתי 11 ילדים בלי אפידורל
ואיפה אבא? מחובר למחשב
"את מבינה? בכל ליל שבת הוא יוצא לבלות ואני... מבלה בחרדות..." השבוע שוחחתי עם עיתונאית מהמגזר החילוני, אשר שיתפה אותי בקשיים שלי, תוך כדי שהיא נאנחת קשות. "אני מתה מפחד שלא ייקלע לאיזו תגרה עם פרחחי רחוב, שלא יסתכן מדי באיזה פאב שבו שיקר בנוגע לגילו. אני רועדת וחרדה".
"ואיפה אבא שלו בכל התמונה?" אני שואלת אותה, כדי להציע שתעביר לו חמישים אחוז מהחרדות.
"הוא מחובר לאינטרנט בכלל ולפייסבוק בפרט, כמו למגנט רב עוצמה", היא נאנחת. "גם בסופי השבוע או בעיקר בסופי השבוע".
פתאום צצה לי האמירה: "תשמרו שבת!"
שבו לרגע, עצמו עיניים ונסו לדמיין מה עובר עלי בכל סוף שבוע - 26 שעות: המחשב סגור, הפלאפון כבוי, הטלפון לא מצלצל, המכונית שובתת בחניה, מכונות הכביסה והייבוש בטלות מעבודה, המכשירים החשמליים אינם מופעלים. אנחנו מתנתקים ממה שחשבנו אותו לאינפוזיה שלנו ומגלים למעשה, שהרגע התחלנו לחיות.
חשבו על זה שאחרי שאתם מתנתקים מכל העולם, אתם נמצאים בבית עם הילדים ועם בן / בת הזוג, אתם יכולים לשבת לאכול ביחד, לפטפט ולשוחח, לשחק, לטייל רגלית. ושוב, לפטפט בנחת ולאכול ביחד. בחשבון פשוט: אין מצב שתדאגו לבני הנוער בליל שבת, כי המקום היחיד אליו הם ירחיקו לכת הוא "בית הכנסת לתפילת קבלת שבת".
מאבדים את הילדים
הרעיון להצעה שלי לקולגה עלה במוחי השבוע, בעקבות קריאת הספר "איחזו בילדכם". כתבו אותו ד"ר גורדון ניופלד וד"ר גאבור מאטה. קראתי אותו בשקיקה וכשעיינתי בו לעומק, הבנתי יותר ויותר מדוע האלימות החלה פושה במחוזותינו. כותבי הספר הם פסיכולוג ורופא אשר חברו יחד כדי לנתח את התופעה שבה החברים הופכים לחשובים יותר לילדים מאשר ההורים ולהציע פתרונות כדי להפוך בחזרה את היוצרות.
בספר הם מספרים למשל, על נערה שהיתה תמיד בקשר טוב עם הוריה, אבל מתישהו בגיל ההתבגרות החלה להרגיש שמתערבים בחייה וחוסמים את חופש הפעולה שלה. הסנקציות שננקטו במטרה לשמור עליה רק הובילו לקשיים גדולים יותר וההורים, אובדי עצות, אינם מצליחים להבין את התנהגותה: האם זהו מרד נעורים נורמלי, האם להטיל את האשמה בהורמונים של גיל ההתבגרות, האם כהורים הם צריכים להיות מודאגים?
לטענת המחברים, בדיוק כפי שמצב שבו בן זוג שיתרחק מאתנו לא יסתכל לנו בעיניים, ידחה מגע גופני וישיב בעצבנות - יגרום לנו לתחושות קשות והרגשת נטישה, כך גם בקשר שבין הורה-ילד. הילדים יפנו יותר ויותר לחפש את הקרבה אצל חבריהם ויפנו אליהם בחיפוש אחר דוגמאות לחיקוי. החברים יהפכו לפוסקים עבור הילד לגבי מה לעשות ואיך להיראות. ההתחברות של הילדים לחברים נראית לנו תמימה וטבעית, אבל התוצאות שלה במקרה של התרחקות מההורים הן הרות אסון.
זה בדיוק מה שאירע במקרה של אותה נערה. ביקום הרגשי שלה חבריה החליפו את הוריה כמרכז הכובד והיא חגה סביבם. במצב כזה, שבו ההיקשרות פונה נגדנו, אנחנו מאבדים את הכוח להיות הורים ומכאן הדרך לאלימות קצרה כי חוסר היקשרות מוביל לתסכול בקרב ילדים ונוער ותסכול הוא דלק התוקפנות. נכון, לא תמיד תסכול יוביל אוטומטית לתוקפנות מוקצנת, כי האופי, החינוך והערכים באים לידי ביטוי, אבל זה בהחלט נדבך לתהליך מסוכן.
לאכול ולברוח
אי אפשר לכווץ ספר שלם המציג תורה שלמה של פסיכולוגיה בטור אחד, רק אסיים בקריאה העולה ממנו: הורים, התעוררו: האלימות היא בעצם זעקה לעזרה של הנוער שלנו!
בין דרכי הפתרונות למצב מעלים כותבי הספר את חשיבות הארוחה המשפחתית. כיום אפילו ארוחה סביב השולחן נתונה בסכנת הכחדה. כשהיא קיימת, קרוב לוודאי שמדובר בפעילות חפוזה למטרות תדלוק. "נסיים לאכול מהר כי צריך ללכת. יש עבודה שצריך לעשות, משחקי ספורט שצריך לצפות בהם, מחשבים לשבת לידם, סרטים לבהות בהם, קניות... ואכילה היא משהו שעושים כדי להתכונן לדבר הבא".
מתברר לפי הספר כי בדיוק עכשיו, כשאנו זקוקים לארוחה המשפחתית יותר מאי פעם, נאכל ככל הנראה את ארוחותינו לבד ונתיר לילדינו לנהוג כמונו. כך מחמיצים ההורים אפשרות של ניצול הארוחות להתקרבות לילדיהם בדרך ידידותית. אז הבנתם? מדובר אמנם רק בתבנית אחת, אבל תבנית אחת ועוד אחת תוביל להיקשרות בריאה.
כדי להתחיל אותה צריך לייחד לפחות ארוחה שבועית אחת לסעודה משפחתית משותפת. ומה יותר מתאים מאשר ליל שבת, כשמאחוריך על פי רוב חצי יום עבודה ולמחרת יום חופשי כדי להתנתק מהעולם ולשבת רק עם המשפחה?
רגעים של נחת והיקשרות
בכל שבוע מחדש אני מחכה ליום שישי, לעשרים דקות לפני שעת שקיעת השמש. אני יודעת שאז המרוץ המטורף של כל השבוע יפסק ובין אם ארצה או לא ולא משנה כמה עבודה השארתי מאחורי, אני חייבת להתנתק. אשב לי אחרי הדלקת הנרות על הספה, מוקפת בילדים שלי וזה הזמן להכיל אותם, לשמוע כל אחד מהם, לנהל שיחות, לפטפט בנחת. אמנם אני עושה את זה גם במהלך השבוע מדי פעם, אבל זה לא דומה בכלל, כי בשבת אין מחשב ואין טלפונים מצלצלים ואין מיילים ואין עבודה שגורמת לך לחשוב שדי, בעוד חצי שעה אתה חייב לקום ולהמשיך.
אסור, פשוט אסור אפילו לחשוב עליהם. אסור גם להיכנס לרכב. אסור להשתמש בטכנולוגיה. הרבה אסור, אבל כל זה מוביל למותר הנחוץ: מותר לשבת ולהכיל את המשפחה, מותר לחזק את ההיקשרויות, מותר ליהנות בלי נקיפות מצפון, מותר להיות ביחד ולהרגיש את השלווה פושטת בכל האיברים.
ואתם יודעים מה הכי מעניין? שבכל שבת מחדש מפליא אותי כיצד כל המתבגרים שלנו מעדיפים לשבת עוד ועוד ליד שולחן השבת איתנו ההורים, לספר ולפתוח את הלב ולא לרוץ לחברים כמו ביום חול. ולא צריך פסיכולוג כדי שיסביר למה.
