מסביב אני שומעת יותר ויותר אנשים שאומרים שזה לא בסדר שילדים משתתפים בתוכניות ריאליטי. יכול להיות שאפילו הוגשו כמה תלונות לאיזו ועדה מטפלת, אולי אפילו כבר היה דיון בעניין. מול הקולות האלו, המתנגדים, באים הזכיינים ומסבירים כמה הם שומרים על נפשם הרכה של הילדים, לא מדיחים ולא עולבים בהם, אלא עוטפים אותם בצמר גפן. ואני שומעת את המתנגדים ואת אלו שמגנים על התוכניות הללו ומרגישה שהם מפספסים את הבעיה האמיתית, כי הבעיה היא לא הילדים שמופיעים בריאליטי.

השאלה היא לא מה קורה או יקרה ל-30 הילדים (פחות או יותר) שמשתתפים בתוכניות האלו. זו שאלה נחמדה. יכול להיות שיהיו כמה ילדים שיצאו מהחוויה הזו מצולקים ואינני מקלה בכך ראש, אבל אני חושבת שיש הרבה יותר קורבנות ואלו לא הילדים שמופיעים על המסך. הקורבנות הכי אומללים של התוכניות הללו הם דווקא הילדים בבית, אלו שצופים בטלוויזיה.

והם עשרות אלפים, אולי אפילו מאות אלפים.

אנחנו חיים בעולם מאוד תחרותי. בכדי להצליח היום עלינו לעבוד קשה, להתאמץ ולהצטיין. עלינו להיות טובים מהאחרים כדי שנתקבל ללימודים שאנחנו רוצים, אחר כך בכדי שנתקבל לעבודה טובה, אחר כך בכדי שיבחרו בנו כדי לקבל את הקידום. כל אחד מאיתנו המבוגרים מתמודד עם האתגר הלא פשוט הזה יום יום, בכל מקצוע. למעשה עולמנו, עולם המבוגרים, הוא ריאליטי אכזרי שבו אנחנו מנסים לשרוד כדי להגשים את חלומותינו.

והדבר הזה, התחרות הזו, היא לא לילדים.

ילדינו יכולים לחלום שהם יהיו טייסים וטייסות, בלי שנגיד להם שזה לא יקרה כי יש להם משקפיים. הם יכולים לחלום להיות ליאונל מסי או אייל ברקוביץ גם אם הם קצת כבדים ובכלל לא רצים כל כך מהר. הם יכולים לחלום להיות בלרינה גם אם מתבלבלות להם הרגליים והם יכולים לחלום להיות זמרים גם אם הם מזייפים. כי יש להם זמן לגלות את האמת. בעצם עד עכשיו היה להם זמן.

עכשיו הגיעו תוכניות הריאליטי של הילדים והכניסו את ילדינו למשחק האכזרי הזה.

יושבים ילדינו החמודים, זה עם הרגליים השמאליות, זו עם האסטמה, וזה עם המשקפיים ומגלים שהם לא מספיק טובים. שהם לא מוצלחים.

הם מגלים שבגילם הרך הם כבר בפיגור אחרי ילדים אחרים.

על המסך הם רואים ילדים בני שבע שהם כבר כוכבים, ששרים ומבשלים כמו מבוגרים, יותר טוב אפילו ממבוגרים, ורק הם, ילדינו החמודים, לא מספיק טובים בשביל להיות שם על המסך. וילדינו המקסימים, שצריכים את הזמן כדי לגלות את כישרונותיהם, כבר מרגישים שהם נכשלו. שהם לא מספיק טובים. הנה, לא לקחו אותם לטלוויזיה. עובדה.

והילדים המתוקים שלנו, שיושבים לראות טלוויזיה, יגדלו יום אחד. אולי הם יהיו מתמטיקאים גאונים, אולי ציירים נפלאים, אבל בפיזיקה וציור אין תוכניות ריאליטי ואף אחד לא אכפת לו מזה.

ילדים צריכים זמן בכדי לגשש את דרכם בהגדרת עצמם ובכדי למצוא את הניצוץ החבוי בתוכם, הכישרון שבעתיד הם יטפחו והוא יהפוך להיות מוקד הגאווה שלהם.

תנו להם את הזמן הזה בלי שירגישו שבגיל שמונה וחצי הם כבר אחרו את הרכבת, כי הם מבוגרים מדי.

מספיק שאנחנו מרגישים את זה.

הפוסטים הקודמים של ליהיא:

>>> אנטישמיות? כן, שמעתי על זה

>>> פוסט ישן ומאוד אקטואלי: קו שמנסה להפריד

>>> הזמנה למרד: אל תקראו לי נקבה

>>> באנו חושך לגרש

>>> פפראצי בחצר: הבוקר הראשון בחיי החדשים