אחד הדימויים הכי מרטיטי לב שקראתי הוא המשפט של שי עגנון בספרו "סיפור פשוט", המתאר את הירשל כשהוא חוזר ברכבת מבית המרפא בו היה מאושפז אחרי התמוטטות עצבים. הירשל יושב ברכבת שפוף ועגנון מתאר אותו - "נפשו התקמטה עליו". איזה דימוי חזק למצב נפשי - מקומט, עייף יגע. ההיפך מטרי, חלק, מתוח.

אני מרגישה קצת מקומטת בימים האחרונים. כל כך הרבה עניינים לטפל בהם מחד ומאגרי אנרגיה שהתרוקנו מאידך. מה אני עושה כשנפשי קצת מתקמטת עלי? ואיך לכתוב עכשיו טור על פסיכולוגיה חיובית, כשכל מה שבא לי בימים האחרונים זה לישון? וזה לא בגלל חוסר בשעות שינה...

כשאתה מלא אדרנלין - זה קל וזורם, אבל כשאתה מדוכדך זה קצת יותר מסובך (צילום: shutterstock)
כשאתה מלא אדרנלין - זה קל וזורם, אבל כשאתה מדוכדך זה קצת יותר מסובך (צילום: shutterstock)

מי יעזור לי?

לכתוב על פסיכולוגיה חיובית כשאתה מלא אדרנלין, זה קל וזורם, אבל לכתוב על זה כשאתה מדוכדך, קצת יותר מסובך. לא שום דיכאון מג'ורי, גם לא נסיבות חיצוניות שמקשות ותוקעות אבן בגלגלים חס וחלילה... סתם היחלשות, התעייפות, נסיגה של מרץ שאני חשה בימים האחרונים.

מיום ליום אני מעבירה את רשימת המטלות מדף לדף ביומן והיא מתארכת ומסתעפת. הפתקים האלה שאני רושמת לעצמי, עם שלל משימות ארוזות בתוך פעלים, מסתובבים בכל מקום ואני לא מוצאת בי את האנרגיה להרים אותם ולפעול.

אני יודעת, אני יודעת, חשוב לתת גם לתקופות כאלה מקום. זה כמו תהליך של שאיפה ונשיפה. בחיים המורכבים שלנו, יש תנועה קדימה ותנועה אחורונית ותנועות במקום והן חלק מהיותנו בני אדם. אבל קצת התעייפתי מהעייפות הזאת. אז מה עושים? איך לגהץ את הקמטים האלה? מי או מה יוכלו לעזור לי?

קודם כל, אני חושבת על אנשים שאני אוהבת ועוד יותר ספציפי מזה, אני חושבת על אנשים שממלאים אותי כוח. אנשים שמשהו באנרגיה שקורן מהם אלי – מחזק אותי. שיחה טובה, חיבוק, אדם מעורר השראה, אדם שהתנופה שלו משמחת אותי, בשבילי זה גם תנועה - הליכה, ריצה, ריקוד וגם טבע – חוף ים או שדה בשעה של שקיעה, והכי טוב – אם אפשר לשלב את שניהם יחד.

השיעורים הקודמים ב"אושר שימושי":

>>> שיעור ראשון: אפשר ללמוד להיות אופטימי

>>> שיעור שני: אולי אתם לא במקצוע הנכון?

>>> שיעור שלישי: אז מה בכל זאת את אוהבת בי?

>>> שיעור רביעי: עזרת כבר למישהו היום?

תתחילי מלהזיז אצבע

ולפעמים בתקופות כאלה, של אנרגיה נמוכה דווקא, לא בא לי לראות אף אחד, ולא לתקשר, ואז מגיעה הנחמה בתוך ספר או סרט מעוררים השראה, כאלה שמדליקים בי מבפנים איזה חשק ליצור, איזו תחושת חיות וחיוניות שהדכדכת עימעמה לי.

הנוהל שלי לתקופות כאלה קשור תמיד בפעולה כלשהי ויש כאן פרדוקס מסוים, הרי בשביל להתחיל לפעול, כדי להניע, צריך אנרגיה מסוימת והרי זה כל העניין כרגע – התרוקנו המצברים.

"תתחילי מלהזיז אצבע, אחר כך את כל היד", אני נזכרת בשיר ישן שכתב פעם אריאל הורוביץ בשיר על דכדוך.

פעולה פשוטה אחת

אני מחייגת לטל בן שחר, שואלת מה הפטנטים שלו לימים "נמוכים" כאלה. גם הוא מדבר על הפעולה. פעולה פשוטה, קטנה. אחת הטכניקות היעילות שהוא מספר עליהן היא תרגיל ה"התנעה בחמש דקות" - אתה מתחיל לעשות את מה שאתה רוצה/צריך/אמור לעשות, למרות שאתה ממש לא מרגיש שבא לך (לחמש דקות, בתור התחלה...).

בימים או בתקופות כאלה של "דחיינות" אנחנו נוטים לומר לעצמנו שכשנרגיש שוב את הרצון ואת החשק – נוכל שוב לפעול ושצריך לחכות ל"מצב רוח הנכון" הזה, אבל זו תפיסה לא נכונה.

למעשה, המנגנון הפוך: הפעולות שלנו קודמות לתחושות. הפעולות מייצרות את התחושות. בכך שאנחנו זורקים את עצמנו לתוך העבודה אנחנו מתחילים להניע ספירלה חיובית שמוציאה אותנו מהמצב שאליו שקענו. זו גם דרך טובה להתמודד עם דכדוך. אין לנו ממש מצב רוח לכלום כשאנחנו מדוכדכים, אבל כשאנחנו מניעים את עצמנו לפעולה, בלי לחכות למצב רוח הנכון, זה עשוי להוציא אותנו מזה (לפי העקרון המוכר של: fake it till you make it).

הפעולה קודמת לתשוקה

הדרך החוצה מהדכדוך היא לא – "קודם ארגיש קצת יותר טוב ואז גם אוכל לפעול", אלא הפוכה - קודם אפעל ואז ארגיש קצת יותר טוב. לרוב אנחנו צריכים "חימום" כדי להפעיל את השרירים שלנו, כמו בספורט, ולכן הפעולה קודמת ל"תשוקה". נקיטת הפעולה עשויה להפעיל אחר כך את בלוטות החשק שלנו, והרצון והחיוניות יגיעו בהמשך.

את הפוסט הזה אני מסיימת לכתוב בשעה 05:30 בבוקר. התעוררתי באמצע הלילה, מוטרדת ומקומטת, והחלטתי להפעיל את הטכניקה הזו. ניגשתי למחשב, הדלקתי אותו, התנעתי בשיטת ה"חמש דקות של פעולה..." והאמת... זה עזר!

נסחפתי לתוך מחשבות ומילים ועכשיו, שעתיים אחרי, אני הרבה פחות עייפה, ואפשר לחזור לישון בשקט... לפחות עוד שעה, עד צהלות השעון המעורר והילדים.

שירלי וטל, מחברי סדרת הספרים גיבורים אמיתיים . לאתר של שירלי. לעמוד הפייסבוק .