בפעם הבאה אשתוק

טוב, זה היה ממש מטומטם מצדי. אסור היה לי לצעוק עליו, אבל נבהלתי, והקטנה הייתה באוטו, והאמצעי חיכה לנו שנבוא לאסוף אותו, ולרגע איבדתי את שיקול הדעת.

אתמול, צומת סואן בתל אביב, נהג מנסה לעבור נתיב. רק במקרה זה הנתיב בו אני נוסעת לי בנחת, ועובר לי בתוך הפגוש. אז בסוף צעקתי עליו.

בהתחלה הייתי אלגנטית, וחייכתי, ואמרתי שלא נורא, והעיקר שאף אחד לא נפגע, אבל הוא לא שמע כי הוא היה עסוק בלצעוק עלי. ואני אמרתי לעצמי לשתוק, כי מסוכן היום לפתוח את הפה, ושתקתי. ואז מסביב כולם התחילו לצפצף, והוא צעק עוד יותר, איך לא עצרתי מיד ונתתי לו להיכנס אל תוך נתיב התנועה שלי, שהרי הוא יכול לעבור בים נתיבים ועלינו, שאר המיותרים שמתעקשים לנסוע בכביש שלו, לפנות לו מיד את הדרך.

צילום: ליהיא לפיד

הוא צעק, ואני שתקתי.

עכשיו הנהגים האחרים יצאו מהמכוניות והצטרפו למסיבה, צעקו לנו שנפנה את הצומת, ובצדק, ואני ברגע האחרון שלפתי מצלמה, לתעד את האירוע, כי פחדתי שתוך שנייה הוא יברח.

ועדיין שתקתי. עדיף שיברח מאשר שירצח אותי, אמרתי לעצמי. יש ביטוח, תחייכי, קחי מספר והיידה, הביתה.

"תעצרי אחרי הצומת", הוא צעק, ואני ניסיתי לנסוע, והרעש של הפגוש על הגלגל החריש אוזניים, והקשה על הנסיעה, ובקושי עברתי את הצומת, כי הפגוש נגרר ונכנס אל תוך הגלגל, והוא צפצף ללא הרף, מוסיף שמן למדורה שבוערת בתוכי עם ילדה מבוהלת בתוך האוטו וילד שמצלצל מהרחוב ומנסה להבין איפה אמא. "הייתה לי תאונונת" עניתי לו, "אני בסדר, חכה. ביי" וטרקתי. ועצרתי את האוטו ממש אחרי הצומת, מה שגרם לאיש שמאחורי, זה שפירק לי כרגע את הפגוש, להמשיך לצפצף. בטירוף. רוצה שאמשיך לנסוע, אבל אני לא יכולתי, כי ידעתי שאני הורסת את האוטו.

ואז יצאתי, גם מהאוטו וגם מדעתי, וצעקתי, בעצם צרחתי: "תפסיק לצעוק ולצפצף!"

ואז, סוף סוף, היה שקט. מול המבט החודר שלו הייתי בטוחה שזהו. הלך עלי. הנה אני הופכת עכשיו לעוד קורבן של אנשים שפתחו את הפה מול מי שלא צריך מתי שלא צריך.

הסברתי לו שהאוטו לא נוסע ככה ואני לא יכולה לזוז עוד מטר.

"יכולת לתת לי להיכנס לנתיב שלך", הוא אמר לי ועיניו לפתע היו עצובות.

"סליחה", אמרתי לו.

ואז הוא ניגש אלי אל הפגוש. הוא דחף ומשך, התכופף ועיקם, ואז יישר, ומצא איזה זיז וחיבר, והפלא ופלא, הפגוש חזר למקומו ללא פגע. בלי שנשאר עליו כמעט שום סימן.

לגבר הצעיר הזה נשארה שריטה ליד הגלגל.

"קח את הטלפון שלי", אמרתי לו, "למקרה שתצטרך".

הוא לא רצה אבל אני התעקשתי. והוא התעקש לתת לי את שלו. שנינו לא נצלצל. לו תישאר שריטה, לי קימוט קטן בפגוש. לא נורא. יש גם אנשים נחמדים שם בחוץ. בעצם יש הרבה אנשים טובים שם בחוץ. לפעמים הם נבהלים, מתבאסים, אפילו צועקים, אבל הם אנשים טובים.

ועדיין, אני טיפשה. הייתי צריכה לשתוק.

מסוכן שם בחוץ. מאוד מסוכן.

בפעם הבאה אשתוק.