החיים לא מרחמים על זמרות מבוגרות

"נו", הוא אמר לי כשהוא נכנס לאוטו, "הולכים?"

"לאן?" שאלתי, ואז נזכרתי שהבטחתי לו שנלך לשוק. שוק הכרמל. מה חשבתי לעצמי? אני שותקת. הרי ביום שישי אין לי סיכוי למצוא שם חניה גם אמכור כליה, וגם הקטנה איתנו, וזה היה אמור להיות פינוק של שנינו. איך אני יוצאת מזה?

ואני מזכירה לעצמי שהבטחה של אמא זו הבטחה, ואמא מקיימת הבטחות, ככה הסבירו לנו הפסיכולוגים וספרי ההדרכה, אחרת כל מגדל הקלפים הסהרורי הזה, שעליו אנחנו בונים את בריאותם הנפשית, יתמוטט.

לא שהוא לא יתמוטט בלאו הכי.

ואני דווקא אוהבת את שוק הכרמל. הוא תמיד מעורר בי זכרונות. בשנים האחרונות אני מגיעה לשם לעיתים רחוקות מדי. פעם, כשהיינו זוג צעיר, גרנו ליד השוק ואפילו הייתה לי עגלה כזו, כמו של הזקנות, שאיתה הייתי הולכת לקנות ירקות.

להפתעתי דווקא מצאתי חניה, גם לא היה נורא צפוף אלא בדיוק במידה וקנינו דברים שהוא קורא להם "מדליקים", כאלו שאי אפשר למצוא באף קניון או באף רשת שיש לה כרטיס מועדון. גם הקטנה התלהבה ובסוף גם אני נסחפתי בהתלהבות שלהם, ושמחתי לראות את השוק דרך העיניים שלהם. שתינו לימונדה מתוקה מדי, התמקחנו ושקל לא הורידו לנו, ועדיין היה כיף, ואז הגענו אל סוף השוק. או ההתחלה, תלוי מאיפה באים. ושם היא ישבה. על המדרכה. ושרה.

סביבה התקהלו אנשים ולי פתאום ירדו דמעות, והוא לא הבין.

"היא הזמרת ששרה את שיר לשלום", הסברתי לו, נזכרת בעצרת ההיא, שאליה לא הלכתי, כי בדיוק הוא נולד, ואיך ראיתי אותם בטלוויזיה כשהוא עלי, תינוק קטן שלומד לינוק. ואיך נרדמתי וקמתי ולא הבנתי מה קורה, כי על המסך כולם בכו.

והנה היא, מירי אלוני, שרה עכשיו ברחובות. 16 וחצי שנים עברו מאז אותה כיכר, ואותה עצרת, והשבוע החליטו פקחי העירייה לגרש את מירי אלוני מהפינה שלה באלנבי פינת השוק.

הפינה שבה היא שרה למחייתה.

אחר כך הם החזירו אותה, רק ביקשו בלי הגברה, שלא תפריע לשכנים.

וכשאני נזכרת ברגע ההוא, שבשבילי היה אתמול ובשביל הבן שלי לפני דור, אני חושבת על כמה נאיביים היינו, וצעירים. וחשבתי על כל הכוכבים הצעירים, ועל כמה כולם רוצים להיות מפורסמים.

ואיך הם לא מבינים כמה קשה זה להיות אמן אחרי השיא.

כי אין רחמים, לא על זמרות מבוגרות, זמרות שנאלצות לשיר ברחובות.

ושמתי לה כסף בכובע. וביקשתי סליחה.

אני לא יודעת אם היא שמעה.

כי היא המשיכה לשיר.