אז תשמעו. זה התחיל לפני 19 שנים, כשאירגוני הנשים ייסדו את "יום קחי את בתך לעבודה". לאור הכיף, החליטו הגברים להצטרף ולאור ההתלהבות הציבורית, הוחלט להפוך את הבילוי הזוגי ליום לאומי שמצויין בכל רחבי היבשת, מחוף אל חוף. מדי שנה, ביום חמישי האחרון של חודש אפריל, מוסדות החינוך מאפשרים לתלמידים להיעדר כדי לקיים את המצווה של ביקור במקום שבו הוריהם שוהים חמישה ימים בשבוע, בטוב וברע.
עבודה היא לא פיקניק?
בניגוד לכל ה"ימים" שמתנוססים בלוח השנה – יום האם ויום האב ויום הבוס ויום המזכירה ויום המורה ויום המשפחה – זה לא יום של קניות ומבצעי הוזלות ובזבז ככל יכולתך. כבר באמצע אפריל מתחילים לדבר עליו בכיתה. המורה ביקשה מהילדים לספר על המקצועות השונים של ההורים (כך התברר שרוב הילדים לא יודעים מה בדיוק עושים הוריהם חוץ מזה ש"בערב הם נורא עייפים"), הילדים התבקשו לבחור בין אמא לאבא ("בשנה שעברה ביקרתי בחנות שלה, אז השנה נלך למשרד שלו") וההורים, מצידם, הצטוו למלא בוכטה של ניירת ואישורים רפואיים. אגב, בית הספר המשיך לתפקד במתכונת הרגילה לטובת תלמידים שמסיבות שונות לא רצו/יכלו ללכת עם הורה כלשהו לעבודה. וכן, היו לא מעט מורים שהגיעו למוסד החינוכי עם ילדיהם הפרטיים.
בצד השני של המטבע, מקומות העבודה הטילו על מחלקות משאבי האנוש שלהם הפקה שדרשה חשיבה רצינית. איך יפתיעו את ילדי העובדים, שבשנה שעברה כבר טיילו בין המכונות שיוצרות שוקולדים עגולים? מה יחדשו להם? איך ידגימו להם שעבודה היא לא פיקניק, שהיא כרוכה במאמץ ושהיא מאתגרת דווקא בגלל הקשיים?
ביזנס עם פלז'ר
יולי הלכה עם אבא שלה למעבדה. בכניסה היא נשאה מבטה לעבר לוח הבקרה וראתה את שמה רץ עליו. קול. פקידה אדיבה הגישה לה תג שעונדים על הצוואר כדי לפתוח את הדלתות. יש. 60 ילדי המעבדה חולקו לשתי קבוצות, על פי הגיל ואחרי ארוחת בוקר, הילדים לבשו חלוקים לבנים ועטו על המבחנות. בשולחן הזה ערכו להם ניסוי בצימוקים שרוקדים ובשולחן ההוא ביקשו מהם לצבוע גופים חבויים.
בהפסקת עשר היא צילצלה אלי ושאלה: "האם ידעת שבמעבדה יש המון המון עכברים? האם ידעת כמה שהם מכוערים?"
"בתי היקרה", עניתי למחמל נפשי. "האם ידעת שאבא שלך לא קוטף את הכסף מהעצים?"
יום העבודה של הילדים, מתשע עד חמש, שילב ביזנס עם פלז'ר. לצד ניסוי בהתפחת בצק ושינוי מצבי צבירה, אירגנו להם בינגו וסרט וארוחת צהריים וטקס הענקת תעודת סיום, שכולל שם ותמונה. כוחותינו שבו הביתה עייפים אך מרוצים.
"איך היה בעבודה של אבא?" שאלתי.
"בסדר", היא נאנחה. "מחר אני אצטרך לספר על זה לכיתה. אולי גם אצטרך לכתוב על זה חיבור. שיט. דרך אגב, את יודעת שקמילה הלכה עם אמא שלה למספרה ועזרה לה לעשות פן ותלתלים? תגידי, אמא, למה את לא ספרית?"
"העבודה של אבא מעניינת?" ניסיתי להחזיר אותה לתלם.
"כן. לא. ככה-ככה", היא הפגינה עקביות ממלכתית. "מול החדר שלו יש קוּלר עם מים ממש קרים".
"גם בשנה הבאה את רוצה ללכת עם אבא לעבודה?" הקשיתי.
"לא. כן. מה פתאום", היא דפקה לעצמה על המצח. "בשנה הבאה תורך. לא, בעצם..." עוד דפיקה על המצח, "בשנה הבאה נהיה בארץ. בישראל אין יום כזה".
"אולי יהיה", הערתי.
"איך יהיה?" היא תהתה. "את מתכוננת לכתוב על היום הזה? תזכרי, אם תעזי להזכיר אותי..."
