אני מכירה את רענן, אבל לא ידעתי. לא ידעתי שהוא אחד מהאנשים, נשים, ילדים ומבוגרים, שבחייהם שילמו ומשלמים את המחיר, יום אחרי יום. אני מכירה את רענן, ולא ידעתי שעוד לפני שהוא ידע להגיד את המילה 'אבא', הוא כבר איבד את אבא שלו.

כשקראתי את מה שהוא כתב השבוע, כשהוא אבא בעצמו, מבוגר משאי פעם היה האבא שלו, הרגשתי שחשוב שעוד אנשים יקראו את המילים שלו ויבינו, וביקשתי ממנו רשות לפרסם אותן כאן. ככה נראה המחיר שמשלם ילד קטן. הנה המילים שהופכות לי את הבטן כבר כמה ימים.

שייקה ורענן בן ישי. קצת לפני.

""אני רענן. הבן של שייקה. יתום צה"ל כל החיים. כמעט. הייתי בן שנה וחצי כשאבא נהרג, ולפני שבועיים מלאו לי ארבעים. ואבא שלי, שניצב מלכת בשחור-לבן ובאדום-צהבהב שהולך ודוהה, נותר בן עשרים וחמש.

פעם, לפני שהחיים התמלאו בילדים ובשגרה של מבוגרים, הייתי מצליח, בשקט של שמיים חשוכים ובהירים, למצוא אותו, לדבר אליו. אף פעם לא מצאתי אל במרומים מלא רחמים שממציא מנוחה נכונה, אבל כן מצאתי אל מי לדבר בשמיים: אליו. תמיד הרגשתי שמישהו ששומר עלי מלמעלה. אבא שלי, שייקה.

בעיניים של ילד ומתבגר, שייקה בן העשרים וחמש היה האבא הצעיר שכולם סיפרו לי איזו נשמה טובה הוא היה, עם חיוך כובש, אחד שתמיד מוכן לעזור לחבר. כולם אמרו שהוא היה החבר הכי טוב שלהם. דמות אידילית. ואני, כילד, התביישתי להתנהג לא יפה גם כשהייתי לבד, כדי שהוא לא יראה ויתאכזב.

אבל דבר אחד לא הצלחתי להסתיר (כי איך אפשר?) - את העצב. את הבכי והלב שנשבר. כי אפילו אם אין גן עדן ואלוהים, ואפילו אם אני לא מבין איך אפשר לצרור נשמת מת בצרור החיים, כשהחזן עם הקול הנקרע שר על מעלות קדושים וגיבורים – גם אני מתייפח במרורים. כי עצוב לי. כי משהו אצלי חסר. משהו שלא הכרתי. משהו אחר.

שנים חלפו, והגעתי לגיל הזה, שבו אבא שלי סיים את חייו, ולמרבה הפלא צלחתי אותו והמשכתי בחיים. בחיי. כמו נולדתי מחדש, לחיים משלי, עם המטענים כזיכרונות, מעצב את דרכי.

היום אני בן ארבעים, ואחרי שתי מלאכיות נולד לי לפני חודש בן מקסים, וחיפשתי את הסבא שלו כדי לספר לו על הנכדים. ואין. אפילו לא בין הכוכבים. היה רק את שייקה, הילד הזה בן העשרים וחמש.

ביום שישי האחרון, בתזמון מתאים לשבוע הזה של הזיכרון, פגשתי את האיש שהיה שם כשאבא שלי נהרג, ונשאר בחיים. בחיפזון של גיוס המילואים ביום שבת של כיפורים, כיוון אותו הגורל ללוות את שייקה ביומיים האחרונים. והוא סיפר לי איך שייקה, כמו כולם, חשב שהולכים ותיכף חוזרים, שהסתער ראשון – ראשון גם בקרב - ושרגע לפני הסוף הבין שמשם לא יוצאים, ובבת אחת... זהו. נגמרו החיים.

וחיפשתי בלילות האחרונים את אבא שלי הגיבור מהתמונות ומהסיפורים, ומצאתי את הילד שייקה, שהיו לו להגיד לי כמה דברים:

רענן, הוא אמר, לא התכוונתי להסתער על המוות, באמת. רוח שטות של נעורים, או שאולי ככה גדלנו ולא ידענו אחרת. מי הכיר סלולרים או טלוויזיה צבעונית בכבלים, חשבנו שאחד בשביל כולם, ושכולנו חברים. איך יכולתי לנחש שלהיות גיבור זו העסקה הכי אומללה שיש בחיים, כי זה לא רק אתה שנפגע – הנפגעים ביותר הם אלה שלך הכי יקרים.

איך אפשר לדעת שהקיום שלך כל כך מהותי לאחרים, שאם אין אתה, כל האורות מסביב כבים.

ויותר מהכול אני מצטער שהפסדתי לגדל אותך, חבר, כי אמנם הקמתי בית ומשפחה, אבל לא זכיתי לאושר העילאי של לשמוע ממך, את ארבע המלים הפלאיות: "אבא, אני אוהב אותך".

בן שלי, תסתכל על הבן הרך שנולד לך ותביט במראה, ותבין מה אתה בשבילו, אם לא תהיה, זה איום ונורא. כי מה כבר עולל העולל שנולד רק אתמול, שאם לא תהיה הוא יגדל אל השכול.

אז שמור על עצמך, בן שלי נשמתי, ושחרר את השכול, שחרר גם אותי.

חיה חיים מלאים ושמחים, תהנה ותהיה מאושר, אל תביט לאתמול, חייה עכשיו – עם המבט אל המחר.

כך אמר לי אבי הצעיר, שמת כבר כל כך הרבה זמן, אבל את החיים כנראה שכבר הספיק להכיר.

והבטחתי לו שאנצור בלבי תמיד את המילים: במותם ציוו לנו חיים".

הפוסטים הקודמים של ליהיא:

>>> אנטישמיות? כן, שמעתי על זה

>>> פוסט ישן ומאוד אקטואלי: קו שמנסה להפריד

>>> הזמנה למרד: אל תקראו לי נקבה

>>> באנו חושך לגרש

>>> פפראצי בחצר: הבוקר הראשון בחיי החדשים