המוות הוא בן לוויה קבוע של החיים, בכל מקום, בכל מדינה. אצלנו קצת יותר. אותנו הישראלים הוא פינק בשירות VIP - 'ליווי צמוד לאורך כל הדרך'. ובכל יום זיכרון אני מוצאת את עצמי חושבת יותר דווקא על אלו שנשארו, לא על אלו שהלכו. כי אלו שהלכו, הלכו כבר, וברור לי מאוד מה הם חשבו על הארץ הזאת וכמה הם היו מחויבים אליה. הם הרי נתנו לה את החיים שלהם, על אמת, לא כביטוי מן הפה אל החוץ, ואין יותר ברור ונחרץ מזה.
נכון, יותר קל בשבדיה
ולכן דווקא ביום הזיכרון צורמים ובולטים לי ה"ישראלים על תנאי". כל אנשי העסקים שאם לא יתנו להם תספורת/תגלחת או יקלו עליהם במיסים או שהמדינה תשתתף איתם ב"השד יודע מה", ייקחו את כספם וישקיעו אותו בחו"ל, כל אלו שאומרים שאם המחאה לא תעבוד הם יעזבו, כל המתמחים שעמדו בתור בשגרירויות זרות בעת מחאת הרופאים, כל ה-25% מהסגל האקדמאי הישראלי שעוזב את הארץ לעומת 2-4% מאנשי האקדמיה באירופה וגם סתם ישראלים שאומרים ש"אי אפשר לעשות כסף בארץ" וטסים לעבוד בפרך בחו"ל בעבודות שבארץ הם לא היו נוגעים בהן במקל.
נכון, קשה כאן, אפילו מאוד. מי כמוני יודעת, וסביר להניח שאם הייתי גרה בשבדיה, נורבגיה או פינלנד, לא הייתי מתדרדרת לאן שהגעתי ובטח גם לא כותבת את הבלוג הזה בכלל, כי לא היה על מה. החיים היו נפלאים. כ"כ "שווה" להיות גרושה או חד-הורית שם, שאפילו אם היתה לי זוגיות מוצלחת, הייתי מסתירה אותה ואומרת שאני חד-הורית. עד כדי כך זה שווה.
אני גם בהחלט מכירה בזכותו של כל אדם לחיות חיים נוחים, מספקים, עשירים ומעשירים ומי אני בכלל שאקבע למישהו איפה לחיות? יחד עם זאת, אני מודעת גם לאחריות שלנו כקבוצה, קבוצה שלא יכולה להרשות לעצמה לחיות בארץ הזאת "על תנאי". על "אם לא... אז אני הולך/ת".
מבחינתי זה כמו להגיד לגוף שלך: טוב, 30 שנה הייתי שמן, נמאס לי. אם אני לא יורד עכשיו 20 ק"ג תוך חודש, אני עוזב את הגוף. נשמע מגוחך, נכון? אז למה זה אחרת כשזה מגיע למדינה?
לחזור לחו"ל? השתגעת?
שמעתי מאמא שלי סיפורים על כמה טוב היה לה בחוץ לארץ, על הכסף, הרכוש, המעמד והמשרתים. כן, היו להם משרתים. ובאותה נשימה היא מספרת לי על השבר הגדול שהם חוו כשהם הגיעו לכאן. ואז אני שואלת אותה, תגידי, אמא, אז את מצטערת שעלית? היא מסתכלת עלי כאילו נפלתי מהחלל ואומרת לי: "השתגעת? מה פתאום מצטערת, בשבילי, אין כמו הארץ הזאת בעולם". ואני ממשיכה ומקשה: "ואם היו נותנים לך אפשרות לחזור לכל הטוב והשפע שהיה לך שם, היית חוזרת?"
"בחיים לא". היא אומרת לי, "וגם לא לשום מקום אחר. זה שטויות. זה רק כסף, רק רכוש, רק מעמד. פה זה שלי".
לאמא שלי יש נקודה חומה בתוך הלבן של העין, תזכורת לתקיפה של נערים ערביים שזרקו אבנים עליה ועל חברותיה בדרכן חזרה מבית הספר, תוך כדי שהם צועקים אליהן: "יהודיות מלוכלכות, עכשיו יש לכם ארץ משלכם, לכו לשם".
"את רואה את זה", היא מצביעה על הנקודה החומה שבעין שלה. "זה קרה שם. פה זה לא יכול לקרות". ככה היא מסיימת את השיחה איתי ו"לא מוכנה לשמוע יותר על השטויות האלו, הבנת?"
והאידיאולוגיה הזאת, שיש למי שלא נולד כאן, למי שזה ממש לא ברור לו מאליו שיש לנו מדינה, למי שכבר גרשו אותו פעם אחת, זה מה שלא מספיק חזק אצלנו, אנחנו שנולדו כאן.
גם להם היה קשה כאן, גם הם הרגישו שהמדינה דופקת אותם, מפלה אותם לרעה ולא מאפשרת להם להתקיים בכבוד והם גם צדקו. אבל בשבילם האופציה לעזוב לא היתה קיימת. לא כי לא היה להם לאן ללכת, דווקא היה. היו קרובים שעברו לצרפת, לקנדה ולארה"ב ואפילו הצליחו שם מאוד ובכל פעם שיש פיגוע או מצב ביטחוני מעורער הם מתקשרים ומפצירים בהורים שלי שיבואו. פשוט אלו שעלו לכאן הבטיחו לעצמם שהם כאן. לא משנה מה, הם כאן.
לחיות במדינה זה לא רק להיות קיים, זה גם להילחם על מה שחשוב, להתנדב, לפעול, לעשות ולשנות. עד מתי? עד שזה מצליח. בלי לתת לעצמך שום פתח מילוט ושום אופציית Backup. כי רק ככה מצליחים, בכל דבר, גם במדינה. אלו שנפלו במלחמות היו כאלו. הם היו מוכנים לתת הכל ולעשות הכל. הם רצו קדימה, תרתי משמע ונתנו את החיים.
והם עשו את זה לא כדי שאני אסע לשבדיה ואקבל שם תנאים "מאגניבים". הם עשו את זה כי הם סמכו עלי, שאני אשאר פה ואשנה ואעשה שיהיה טוב יותר, לעצמי ולאחרים.
אז בכל יום זיכרון אני זוכרת את אלו שהלכו, חושבת על אלו שנשארו ובעיקר מחזקת מחדש את ההבטחה שלי למתים, לאלו שהלכו: אני כאן, לא משנה מה, אני כאן. כי הבטחות מקיימים.
