ילדה אחת מהשכונה לקחה אותי לטיול בערב. הגענו למחסן נטוש, שבדלתו היה פעור חלון מאובק ומרושת בסורגים חלודים.
"מאחורי הדלת", היא לחשה ביראה. "יש גופה של ילדה קטנה, קשורה למכונת תפירה ישנה. כל ערב, כשיש רוח, היא מייללת ובוכה".
שנים של צמרמורות, פחדים ורחמים עברו עלי בכל פעם שעברתי במקום ההוא, בדרכי אל סבתא. עד היום, אם אני נקלעת לשם במקרה, אני מתפתה לצאת מהאוטו ולבעוט בדלת המחסן, לבדוק אם עצמותיה החלולות עדיין שם או שמא מצאו כבר מנוחה נכונה.
לא ויתרו על יהדותם, בדרך לגרדום
בשבילנו, כילדים, היו סיפורי השואה חוויה מצמררת מהסוג הבדיוני קמעה, עם גופות, כבשנים ותינוקות שהוטחו אל הקיר. כשהסיפורים הללו מצאו דרכם אל ליבנו הבלתי מבין, הם תמיד היו מעוטרים בהמצאות היסטוריות ששירתו בצורה נפלאה את הזרם החרדי שבו חונכתי.
אני בטוחה שיש כאלו שכבר גדלו ובאינם ילדים, הם מבינים כיום עד כמה מורכב הכל. אלי ישי למשל, עוד לא התבגר והוכחה לכך נראה בדף הפייסבוק שלו (תודה לרסל ששמה את הציטוט על הוול שלה):
"אנו חייבים לזכור את זכר שישה מיליון הקורבנות שנרצחו על ידי הנאצים ימ"ש רק בשל יהדותם... ושלא ויתרו על יהדותם גם כשראשם היה מונח על הגרדום... יהי זכרם ברוך".
כשהמורות שלי סיפרו בפאתוס על היהודים שמתו על קידוש השם בשואה, תמיד תוארו בפני שורות על שורות של יהודים חרדים שנראים בדיוק כמונו ומתו על קידוש השם, תוך כדי שהם מסרבים לאכול אוכל לא כשר, לוותר על התפילה ועוד. גדלתי בתחושה עמוקה של זעם כבוש, אותו עודדה ותיעלה המערכת לטובתה, בציירה כל גורם המתנגד לחרדיות כנאצי פוטנציאלי (לא המצאה שלי! חזרו אחורה כמה חודשים לירושלים!) היא גרמה לנו להרגיש שאנו, החרדים בלבד, היינו מאז ומעולם עם נרדף ונדכה, וכחרדים רוצים להשמיד אותנו בגלל התורה. כלומר, תורת היהודים והיהדות בכלל, שייכות לחרדים בלבד.
וועדת קבלה, לאשכנזים בלבד
בספרי ההיסטוריה החרדיים שכחו לספר שלא היתה עדיין חרדיות בזמן השואה, שהיא תוצר קהילתי חדש של מקסימום 50 שנה. משום מה כל הקרבנות האחרים: הרוב היהודי שנהרג, שהיה משכיל וחילוני וכמובן, צוענים, פגועי מוח ועוד, כל אלו בקושי זכו להתייחסות, אם בכלל.
אז הנה גם את השואה לקחה מערכת החינוך החרדית שלנו כקרדום לחפור בה ובעיוות מופלא של כל העובדות היבשות, האמיתיות, הפכו אנשי החינוך החרדיים את הסיפור הזה בשביל לגייס לויאליות בלתי הולמת מצד הילדים הרכים לחרדיוּת ולערכיה ובמקום לתת במה לסיפור האמיתי, הם עשו שימוש ציני ונלעג בסבל של מיליוני קדושים.
מיליונים שרובם הגדול לא מתו על "קידוש השם", שאלו שכן האמינו בו גם לזה בזו, בראותם את הנעשה במחנות. אמנם היה זה פשע שנאה, אך לא פשע שנאה כלפי חרדיות שעוד לא היתה קיימת, אלא פשע שנאה לזר, לשונה, משהו שהחרדיות של היום מכירה אותו יותר מכל.
אז אולי מעימות פנימי כזה בדיוק רצו אותם מחנכים להימנע, בשכתבם את ההיסטוריה? ולכן אעבור בחגיגיות, לכמה דקות, לשכונה שלי באזור ז' באשדוד, שם גרתי לאחר שנישאתי. שיכון שלם של בניינים, שרובם המוחלט איכלס אך ורק משפחות אשכנזיות. כדי למנוע כניסה של משפחות ספרדיות למתחם, היה לכל פרוייקט "וועדת קבלה" עם כל מיני קריטריונים הזויים. תכליתה של הוועדה היתה כאמור למנוע כניסה של כל גֶן ספרדי לאליטה האשכנזית המקסימה.
אוקי, בואו נחזור להיום. לכשבגרנו, היה קשה להתעלם מן העובדה שתנועת ההשכלה כן היתה קיימת, ושכן היו בשואה מיליוני לא-חרדים שנהרגו. ההסבר שקיבלנו טען כי השואה היתה עונש מאלוהים על תנועת ההשכלה, שהיא באה כתוצר ישיר של ההתחלנות, של הכמיהה לידע, של שאלות על קיומו של אלוהים. זה העונש שהוא נתן על כך: רצח של שישה מיליון, אנשים ותינוקות. בדם קר, באכזריות, בקור וברעב.
אחרי הלוגיקה הזו, אנא הרשו לי לא להוסיף כלום. תודה.
