סבא אברם לא דיבר. הוא שתק.
תמיד אמרתי שאני לא באה ממשפחה של שואה.
מצד אבי אנחנו כבר דורות רבים בארץ ומהצד של אמא שלי אנחנו פולנים יחסית חדשים בארץ ועדיין, כל האחיות והאחים של סבתא ציפורה, בהתקף מדבק ולא ברור של ציונות (או בדיעבד דווקא כן ברור), עלו לארץ עד אמצע שנות השלושים. אפילו את ההורים הקשישים שלהם הם סחבו מפולין עד לצריף ברעננה וניסו ללמד אותם לקטוף תפוזים.
הפוסטים הקודמים של ליהיא:
>>> אנטישמיות? כן, שמעתי על זה>>> פוסט ישן ומאוד אקטואלי: קו שמנסה להפריד
>>> הזמנה למרד: אל תקראו לי נקבה
>>> פפראצי בחצר: הבוקר הראשון בחיי החדשים
ועם סבא אברם, הבעל של סבתא ציפורה, לא כל כך דיברתי.
כי סבא אברם לא דיבר. הוא שתק.
האיש הגבוה הזה, היפה, שהיה נשוי לסבתי, פצצת האנרגיה העגלגלה, עם הקרסוליים העבים שהציצו מתחת לשמלה הפרחונית שעליה תמיד היה סינר, לא ממש דיבר. כילדה, ראיתי איך כולם מקבלים את שתיקתו ואיך אף אחד לא ניסה להתנגד לה ולדובב אותו, וקיבלתי גם אני את שתיקתו, כאילו היא טבעית.
ואני לא שאלתי כלום.
ורק בשבעה שלו, כשהבנתי שאני לא באמת יודעת עליו כלום, התחלתי לשאול שאלות. וכששאלות נשאלות, מגיעות בעקבותיהן תשובות. והן הפכו לסיפור, שהפך לי את הבטן ולא עוזב אותי מאז.
אחרי שסבתא, שהייתה אז חברתו, עלתה לארץ, הוא נשאר בפולין, עם אמא שלו, שאך זה התאלמנה, ועם שתי אחיותיו. וסבא אברם, צעיר ומאוהב, התגעגע אל סבתא ציפורה בכל ליבו. כל כך התגעגע, שהוא החליט לבוא לארץ בעקבותיה. אני לא יודעת אם הוא תכנן להישאר או רצה לשכנע אותה לבוא אחריו חזרה לפולין. אני רק יודעת שאמא שלו אמרה לו שלא ייסע.
למעשה, היא התחננה אליו שלא ייסע.
היא אמרה לו שהתפקיד שלו עכשיו, אחרי שאביו נפטר, הוא לשמור על המשפחה. עליה ועל אחיותיו. שביטחונן תלוי בו, שעכשיו כשאבא שלו איננו, זה התפקיד שלו.
אבל הוא היה נער מאוהב והוא נסע עד קצה העולם בעקבות האהבה, בכדי לפגוש שוב את סבתא ציפורה, הפעם תחת עץ תפוזים בפרדס ברעננה.
ואז התחילו להגיע שמועות מפחידות מהארץ הישנה, אחר כך המכתבים הפסיקו להגיע והוא השתגע מרוב דאגה. אחרי כמה זמן התחילו להגיע אנשים עם סיפורים מצמררים ומספרים על הידיים וכשהוא הבין מה קרה הוא איבד את שאריות כוחו, והלך והסתגר.
"שנים על גבי הוא רק ישב צמוד לרדיו", אמרה לי אמא שלי. "מקשיב למדור לחיפוש קרובים, בתקווה למצוא מישהי מהן. מקשיב ושותק".
סבא שלי לא היה בשואה. בנס הוא ניצל, אבל ליבו נשרף. כל חייו הוא הרגיש אחראי למותן של אמו ושתי אחיותיו. אף פעם לא דיברתי איתו, לא על זה ובעצם לא על כלום. הוא לא דיבר.
היה לי סבא ששתק. חמישים שנה הוא שתק, נחנק מרוב אשמה.
ושאלתי את אמא שלי איך קראו לאמא שלו.
קראו לה אסתר פלדמן.
אני לא יודעת אם היא הייתה עם בנותיה ברגעיה האחרונים, אבל אני יודעת דבר אחד - היא ידעה שהבן שלה ניצל. אני בטוחה שאם היא רק הייתה יכולה, היא הייתה אומרת לו שהיא שמחה שהוא לא איתה שם. בתופת. שהוא בין כה לא יכול היה להציל אותן.
אבל הוא לא שמע אותה אומרת את זה. והוא שתק באשמה עד יום מותו.
ואפילו תמונה שלה אין לי, של אסתר פלדמן. אבל בשם סבא אברם, ביום הזה, אני חושבת עליה.
ונשבעת לא לשכוח.
