"תגידי, למה את לא עושה סרט על אנשים שמכורים לערוץ 20?" שאלה אותי טל, בתה של חברתי, נערה בת 16, מבריקה ומפולפלת, כשסיפרתי לה שאני מתעדת את הפיינליסטים של "האח הגדול" לאחר הגמר. "יש לי חברה שאמא שלה, כל הזמן הזה שהיה את 'האח הגדול'", היא מתארת לי בקצב סטאקטו מתלהב. "לא היו לה חיים. יוהו, את לא מאמינה. כל המסכים בבית היו פתוחים על ערוץ 20. היא הייתה מתעוררת מוקדם בבוקר ויושבת שעה מול הטלוויזיה לראות אותם ישנים כי היא לא רצתה לפספס משהו כשמישהו מהם יקום. ואת רוצה לשמוע את הדבר הכי הזוי? כשהיא הלכה לעבודה היא הקליטה אותו".
נו, אז קותי ויאנה ביחד?
האמת, כשהעליתי את הרעיון בעבודה, אנשים חשבו שזה אחלה נושא, אבל אחרי שבועיים שבהם האבסתי את עצמי בכמויות גדולות מהתוכנית, הרגשתי תחושות קלסטרופוביות המחייבות איוורור.
עד שבועיים לפני הגמר לא צפיתי אפילו יום אחד בתוכנית. אני יודעת שיש אנשים שיגידו (וכבר אמרו) "תפסיקי, מה את מתיפייפת, זו אחלה תוכנית, אין אף אחד שלא רואה את זה. את כמו כל אלה שאומרים שהם לא רואים, אבל אז מגלים שהם מכירים את כל הדמויות..." הכל נכון. נתקלתי באנשים האלה. אבל אני לא. בחיי. גם אם היו מעירים אותי באמצע הלילה ומצמידים לי סכין לגרון ושואלים אותי 'מי זאת אביבית?' או 'במי מאוהבת יאנה?' לא הייתי יודעת. ויסלח לי אלוהי הרייטינג, לא אני עבדתי אותו בארבע העונות שחלפו.
מתברר שנותרתי בבדידות מזהרת. לא מעט אנשים התנדבו לספק לי מידע על כל מה שהחסרתי, ללא הבדל גיל צבע ודת. החל מחבריהם של ילדיי וכלה בכל השאר. כולם רצו לדעת "איך קותי?" ו"אם הוא ויאנה ביחד?" ו"תמיר מקסים, נכון?" ורק חבר אחד, דווקא מהתעשייה, העז לומר את מה שלא אומרים לכם בין הפרסומות, "אבל תגידי לי דבר אחד, על מה כל הטירוף הזה? מה בדיוק כולם מעריצים?"
משהו לא טוב קורה לנו בחסות הטלוויזיה המסחרית. החלומות שלנו וגרוע מזה, של הילדים שלנו, מתעצבים אחרת. אם עד לפני עשור חלמנו להיות רקדנים, שחקנים, ספורטאים, מפורסמים, היום רק חולמים להיות מפורסמים.
וכך קורה שבסרטון סוף השנה שעברה של בת העשר, ענו שליש מילדי הכיתה שמה שהם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים זה - איך לא... מפורסמים.
"במה?" הקשה השואל.
"לא יודעת", ענתה אחת הילדות בשיעמום ומשכה בכתפה.
לקטנה לא היה מושג שיש קורלציה בין פרסום למיומנות כלשהי. צודקת. היא גדלה אל תוך תרבות קיצורי הדרך. תרבות בה אתה נכנס אנונימי לגמרי אל תוך בית ומקץ שלושה חודשים ממעמקי רחם הריאליטי - כוכב נולד.
ואת זה היא רוצה. היא רוצה להיות כמו האנשים האלה בטלוויזיה שכולם מכירים. היא רוצה שגם עליה יסתכלו בהערצה וכולם ירצו לחבק אותה ויבקשו חתימות וידברו עליה ויגידו לה את כל הדברים הטובים האלה, המחמיאים, המלטפים, הזוהרים.
היא רק לא יודעת שצריך להתאמץ בשביל זה.
מחיר התהילה
ובעוד היוצרים סופרים את האס.אם.אסים כל הדרך אל הבנק, עבור הלומי התהילה, השעון מתחיל לתקתק את חמש עשרה הדקות שהוקצבו להם.
מבולבלים, המומים, מאושרים, חוששים, לא מאמינים שזה קורה להם, הם מטולטלים בתוך רכבת ההרים של סערת הרגשות שלהם, המהולה בזו של האנשים ברחוב. סופגים כמויות עצומות של אהבה והתייחסות ממכרת ומפחידה גם יחד. הם מבינים שאי שם בפנים מתקתק לו שעון והתקתוק שלו הולך ומתחזק וכדי לעצור אותו הם חייבים לפתח מיומנות במשהו ומהר, אבל במה?
דווקא עכשיו, אחרי שהם חשפו את כל הקלפים, ניכרו בכוסם, כיסם וכעסם והיו בובות המחמד של עם שלם - עכשיו מגיע המבחן האמיתי והם לא התכוננו אליו.
כי אף אחד לא טורח להגיד להם שאין ערך בלהיות מפורסם רק כדי להיות מפורסם.
אף אחד לא טורח להגיד להם שאין ערך לפרסום כשהשם שלך יותר שווה מהשירות שאתה מוכר.
אף אחד לא טורח להגיד להם שיש מחיר יקר לתהילה זולה.
ושבדרך השפויה, פרסום הוא תוצר נלווה לעבודה קשה. הוא מגיע (ולא תמיד) מתי שהוא במהלך הדרך, אחרי שצברת קילומטרים של עבודה, ניסוי וטעייה. אחרי שלמדת וביססת את הכישרון שלך, גיבשת את האישיות המקצועית שלך ואתה מרגיש מספיק בטוח בדרכך כדי להפוך באופן הדרגתי לנחלת הכלל. כי פרסום הוא תובעני וצריך להזין אותו במשהו. וכמו שהוא יכול לפנק הוא יכול להיות הרסני ומתעתע. הוא לא יכול להיות התחנה הראשונה בדרך.
ובינתיים גדל לו דור שלם שמודד את ערכיותו בלהיות מפורסם או לחדול. והוא מוכן לפשוט מעליו את הפרטיות שלו בפריים טיים ולחשוב שזה נורמלי.
ומטרידה מזה היא המחשבה על כך שכמו בכל דבר, גם האפקטיביות של זה תחלוף והדור של אותה ילדה בת עשר שרוצה להיות מפורסמת, יהיה מוכן להעלות את המחיר עבור מעט תהילה.
