שביזות יום א', מה עושים איתה? החזרה הזאת מקודש לחוֹל, מחו"ל לשכונה, מהסתלבטות להתייעלות, מהתחושה שהזמן נמרח לאט, לרדיפה המטורפת אחרי המחוגים. אולי זה השלב הזה שבו אני נמצאת. החיים הפכו לרשימה אינסופית של משימות. בשיחת הטלפון לחברות, שאני מנהלת מהפקק (ניצול זמן) אני שואלת "מה שלומך" ונענית לרוב בתשובה: "טירוף". גם אני עונה את התשובה הזאת לא מעט.
עבודה חסרת משמעות
תמיד אחרי חופש, ארוך ככל שיהיה, אנחנו משתהים רגע במעבר הגבולות הזה, בכניסה חזרה למחוזות השיגרה. החופש מאפשר לנו לפעמים להתבונן קצת על חיינו מהצד, לשאול את עצמנו שאלות על סדר היום והשיגרה שלנו. על הבחירות שעשינו, על המקום שהעבודה תופסת בחיינו. האם היא מקור לאושר?
כשאני מבקשת מאנשים שיזרקו את האסוציאציות שעולות במוחם כשהם חושבים על המילה עבודה, אני שומעת כל מיני תשובות - הכרח, ייעוד, קריירה, פרנסה, שליחות, "משהו שאנשים מבוגרים עושים וילדים פטורים ממנו" ועוד ועוד. הגדרות שבמהותן הן שונות מאוד זו מזו.
שירלי יובל-יאיר וטל בן שחר
28.03 28.03.2012, 17:272 תגובות לכתבה המלאההעבודה היא חלק מרכזי בחיינו. היא מה שאנחנו עושים כדי לקיים את עצמנו מבחינה חומרית, כדי להתפרנס, אבל היא הרבה יותר מזה.
פרויד הגדיר בריאות נפשית בתור היכולת של אדם לאהוב ולעבוד. הגדרה כל כך פשוטה בעצם, שתי מילים שהן עולם ומלואו – לאהוב ולעבוד.
הוא לא התכוון בהכרח לעבודה במובנה הצר - העיסוק שמפרנס אותך כלכלית, אלא במובן הרחב - העיסוק שמפרנס את תחושת המשמעות שיש לך.
אנשים נוטים לבלבל אושר עם הנאה, אבל הנאה אינה מספיקה בשביל חוויה של אושר מתמשך, של חיים טובים ובעלי ערך. בעבור אלה חייב להיות המרכיב הנוסף – תחושת משמעות. חיים שיש בהם תחושת משמעות הם קריטיים לאושר.
>>> השיעור הקודם בסדרה: טיפוס אופטימי? אני?
תשוקה ופרנסה
הפסיכולוג אברהם מאסלו כתב: "הגורל הנהדר ביותר, המזל הטוב ביותר שיכול לקרות לאדם הוא שישלמו לו כדי שיעשה את הדבר שהוא אוהב לעשות". וזה כמובן המצב האידיאלי. לא לכולנו התמזל המזל הזה – שעבודתנו היא צומת בה נפגשות – התשוקה שלנו, הפרנסה, ה"פרקטיות" ועוד ועוד.
יש אנשים ששפר מזלם והם אוהבים מאוד את עבודתם, יש אחרים שרואים בעבודה מקור לפרנסה, הכרח. יש שמרגישים שנקלעו למקצוע זה או אחר בטעות ונשארו שם מתוקף האנרציה או מפחד לעזוב או מנסיבות חיים שלא מאפשרות להם לעשות שינוי. על הרצף הזה יש עוד גוונים רבים.
ד"ר טל בן שחר מספר על עבודתה של הפסיכולוגית איימי וז'סנייבסקי שמצאה שעובדים חווים את עבודתם בשלוש דרכים עיקריות: כפרנסה, כקריירה או כייעוד. אלה שעבורם עבודה היא בראש ובראשונה פרנסה, שמים את הדגש על הגמול הכספי ולא על הגשמה אישית. אלה שרואים בעבודה קריירה, מונעים בראש ובראשונה מגורמים חיצוניים, דוגמת כסף וקידום, כוח ויוקרה. אצל העובד שחווה את עבודתו כשליחות, העבודה היא מטרה בפני עצמה. מובן שהשכר והקידום חשובים, אבל המנוע של אנשים אלה הוא תחושה של הגשמה עצמית שמתאפשרת להם בעבודה שהם עושים.
וז'סנייבסקי מוצאת ש"שביעות רצון בחיים ובעבודה תלויה באופן שבו העובד תופס את העבודה ולאו דווקא ביוקרה המקצועית ובהכנסה שהיא מקנה".
במה אני טוב או מה עושה לי טוב?
הרבה פעמים אנחנו בוחרים את המקצוע שלנו בהתבסס על השאלה: מה אנחנו יכולים לעשות? מה הכישורים שלנו? אנחנו לא שואלים את עצמנו מספיק את השאלה – מה אני רוצה לעשות?החיפוש של האדם אחר ייעודו הוא לא חיפוש פשוט. שוב, יש בינינו ממוזלים כאלה שידעו כבר בבית הספר היסודי שהם עתידים להיות נגן תופים / עורך דין / רופאה / מעצב, אבל אצל רובנו תהליך בניית הזהות המקצועית ומציאת ה"חשק המקצועי" אורכים זמן וכרוכים בטעויות, ניסיונות לא מוצלחים וכמה בדיקות, לפני שמגיעים לתשובה יותר מדוייקת.
השאלות בדרך להגדרה הזאת צריכות להיות לא רק ב"מה אני טוב?" אלא גם "מה עושה לי טוב?" במחקר האישי שאדם עורך הוא צריך לשאול את עצמו "מה נותן לי משמעות והנאה?" לצד השאלה - "מהן החוזקות והיכולות שלי?"
לא אחת אני שומעת מחברים וגם ממטופלים את תחושת ההחמצה והעצב של מי שעשו בחירה מקצועית אי שם בראשית שנות העשרים ובהתבגרותם הם מרגישים שהבחירה לגמרי לא נכונה עבורם, אבל הם כבר לכודים. "מאוחר מדי לעשות שינוי", הם אומרים. אני מאמינה שהשינוי אפשרי וגם חשוב. החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על עבודה שרחוקה שנות אור ממה שרצית לעשות או להיות.אבל השינוי, כדרכו של שינוי, דורש מחקר פנימי (למצוא את הייעוד שלנו) וגם נכונות לשלם את המחירים שהשינוי ידרוש.
לפעמים אין צורך במהפיכה של ממש, אלא רק בשינויים פנימיים בתוך המצב הקיים. יש נסיבות בהן אין לאנשים הרבה דרגות חופש בבחירת העיסוק המקצועי שלהם, אבל הם יכולים להשפיע על שביעות הרצון שלהם כשהם עושים שינוי בתפיסה שלהם את העבודה.
כל עבודה אפשר לאהוב
לפני שנים, כשלמדתי באוניברסיטה, התיידדתי עם בחור שמכר עיתונים בכניסה לבניין גילמן. הוא היה בחור נכה, אינטליגנטי מאוד, סקרן ואוהב אדם. נכותו וסיפור חייו לא איפשרו לו באותה תקופה לעסוק במקצוע אחר, אבל הוא הפך את העבודה להנאה. ממקום מושבו חלש על כל מי שנכנס ויצא, התבונן בתופעות אנושיות והיה מלא וגדוש בסיפורים ותובנות. הוא לא חווה שם רגע אחד של שיעמום והיה תענוג גדול לשוחח איתו. בגלל שהיתה לו גם אוזן קשבת נהדרת, הפך בהדרגה למין כותל לסטודנטים, "פסיכולוג להפסקות".
וז'סנייבסקי ודאטון ערכו מחקר על עובדי נקיון בבית חולים. קבוצה אחת של עובדים ראתה את עבודתה כמשעממת וחסרת משמעות, קבוצה שנייה תפסה את אותה עבודה כנעימה ומשמעותית. עובדים אלה עיצבו את עבודתם בדרכים יצירתיות – הם יצרו יותר קשר עם האחיות, החולים והמבקרים וקיבלו על עצמם לשפר את הרגשתם של החולים והעובדים האחרים. הם יצקו לעבודתם תחושת משמעות וראו אותה בהקשר הרחב יותר, הם ראו את עצמם כמי שתורמים לשביעות הרצון של החולים ולתפקוד מוצלח יותר של בית החולים.החוקרים גילו מגמה דומה גם בין ספרים, מידענים, אחים בבתי חולים, עובדי מטבח וגם מהנדסים - כשעובדים יצרו קשרים טובים עם סביבתם וכשהם ראו את עצמם כמי שתורמים להצלחה של החברה בה עבדו – הם ראו בעבודתם גם ייעוד ולא רק מקור פרנסה וזה תרם למידת האושר שלהם.
אז אם תוקפת אתכם היום תסמונת שביזות יום א', נסו לראות את התמונה הרחבה, חפשו את המקומות או הרגעים בהם אתם חווים תחושת ייעוד בעבודתכם וחפשו גם את אנשים הנחמדים בסביבה. זה תמיד עוזר.
שירלי וטל, מחברי סדרת הספרים גיבורים אמיתיים . לאתר של שירלי. לעמוד הפייסבוק .
