כל כך הרבה אנשים שדואגים רק לי?

פסח כבר כאן ופסטיבל הנזקקים יוצא לדרך כמו בכל שנה. לעוני מתברר, יש תעשייה משומנת, שמתפעלת, מתחזקת ומשמרת אותו.

בתוכניית פסטיבל הנזקקים של פסח, ניתן למצוא גם השנה את עמותות-העל הגדולות והמוכרות, את אייל גולן, יחד עם זמרים ופליטי ריאליטי, ביום שידורים שכולו מוקדש להתרמות. ניתן למצוא גם את רשתות המזון שמציבות שקי ענק בסופרמרקטים ומבקשות מהקונים 'להוסיף עוד מוצר אחד, ככה בקטנה, לקניות שלהם, ולתרום אותו למסכנים'. תמצאו גם את עסקני העיר, כל מיני מינויים פוליטיים בעירייה שמתרימים את העסקים המקומיים, מסתובבים כמו טווסים עם תיקי צד שמכילים עשרות אלפי ש"ח במזומן ועוד עשרות אלפי ש"ח בתלושים ולא שוכחים להתהדר בעזרה שהם מגישים וכמובן, לבקש ממך שתכתבי להם מכתב תודה, כדי שיוכלו למסגר ולתלות במשרד שלהם, למען יראו וייראו. תמצאו כמובן גם את בתי חב"ד המפוזרים בכל הארץ, את חצרות הרבנים והבאבות שמנהלים גמ"חים עצמאיים ואת העמותות הקטנות, אלו המקומיות, שעוזרות "רק" ל-70-100 משפחות. ועל כל ההפקה המפוארת הזאת - מנצח משרד הרווחה.

כל אלו ביחד, דואגים לי, הנזקקת, זו שיש לה חוסר ביטחון תזונתי והיא נמצאת מתחת לקו העוני. האמת, זה מרגש. כל כך הרבה אנשים דואגים לי בעת ובעונה אחת., אף פעם לא הרגשתי ככה. רק שמרוב שכל כך הרבה אנשים וגופים שדואגים לי, יוצא ש:

1. לא קיבלתי תלושים לחג כי העו"ס היתה עסוקה ו"סליחה, אין לי רק אותך. למה לא התעקשת, אה?"

2. עמותות העל (2 שפניתי אליהן באופן אישי לפני 8 חודשים. השמות שמורים במערכת), רוצות טפסים ואישורים בכמות שמחסלת לפחות יער-עד אחד וגם כשהן מקבלות אותם, יש לחכות חודשים רבים עד ש"נציגה שלנו תחזור אלייך, גברתי. כן אני יודעת שזה דחוף. אצל כולם זה דחוף!", היא עוד לא חזרה ואני עדיין מחכה.

3. וכשהתקשרתי לעסקן הפוליטי, הוא אמר שאתמול הוא חשב עלי, אבל בדיוק היום, ממש היום, נגנב לו תיק מהמשרד עם 40 אלף ש"ח במזומן ועוד 30 אלף ש"ח בתלושי מזון, אז הוא ממש מצטער, אבל הוא לא יוכל לעזור לי.

4. ועמותה אחרת, מקומית, אמרה שהחבילות שלהן גדולות והם לא יכולים לתת חבילה כזאת גדולה לאישה וילדה "מילא אם היו לך כמה ילדים. זו חבילה למשפחות, גברת, אני מצטערת".

5. ועמותה נוספת הזמינה אותי לארוחת ליל הסדר בבית מלון נחשב. מאוד שמחתי, אבל אז הסבירו לי שיש לנו (המסכנים) חדר אוכל נפרד. שאנחנו לא באים לחדר האוכל הראשי של המלון יחד עם אורחיו, אלא יש לנו 'גטו' קטן משלנו שבו כולנו, הנזקקי,ם אוכלים. אז ויתרתי. לא הולכת לשם.

6. ואת ברירת המחדל של הרווחה בעיר שבה אני גרה, אני מסרבת לקחת. כן כן, כזאת אני, מלא אנשים וארגונים דואגים לי ואני 'מתפנקת'.

מתפנקת

לא רוצה לעמוד בתור ארוך שמשתרך על פני כל המדרכה ברחוב, שנמצא באמצע שכונת מגורים.

מתפנקת. לא רוצה שכל העולם, שכולל שכנים, מכרים מהעיר, הורים וילדים מהכיתה של הילדה וסתם אנשים שעוברים ברחוב, יראו אותי שם.

מתפנקת. לא רוצה לדחוף ולהידחף ולשמוע את הצעקות של העו"סיות והמתנדבות/ים: "לא לדחוף, רק רגע" ואז לראות את מבטי שאט הנפש שהם מגניבים אחד לשני ולהעמיד פנים שלא שמעתי אחת מהן אומרת: "השם ישמור, בהמות, איזו התנפלות על אוכל".

מתפנקת. לא רוצה להיתקל באף אחד מהאנשים האלו למחרת ברחוב, לעצור לרגע כי 'אני מכירה את הבן אדם הזה' ואז להבין מאיפה, להשפיל את העיניים ולברוח מהמקום.

פשוט מתפנקת! מעדיפה לאכול פחות, ולא לעבור את זה.

ואז השבוע החלו חילופי דברים והתנגחויות בין השר משה כחלון לבין ראשי העמותות המסייעות לנזקקים. ראשי העמותות כעסו עליו. לפי הטוקבקים, גם הציבור כעס עליו. כלומר, הציבור שמעולם לא עמד בתורים האלו כעס עליו.

אני לא מכירה את כחלון באופן אישי. אני אפילו לא מצביעה למפלגה שאליה הוא משתייך, אבל כחלון יודע. אני יודעת שהוא יודע. אין מצב שלא.

64 שנים המדינה הזאת קיימת, 30 שרי רווחה היו לה עד שהגיע כחלון לתפקיד ואף אחד מהם מעולם לא דיבר על כבודם של הנזקקים. אף אחד. כי אף אחד מהם כנראה, לא יודע.

אבל כחלון, יודע. כחלון, כפי הנראה, יודע איך זה מרגיש להיות רעב. כחלון כפי הנראה יודע אילו פשרות והשפלות צריך לעבור אדם שמתקשה לפרנס את ילדיו. אולי הוא חווה מצוקה בעצמו, אולי הוא ראה אותה מסביבו. מה שבטוח, כחלון יודע איך זה מרגיש כשלוקחים ממך את הדבר האחרון שנותר לך, הכבוד.

רק מי שיודע חושב על הדברים הללו. רק מי שיודע, יודע שהדבר היחיד שנותר לך במצב של מצוקה וקריסה כלכלית, זה כבוד. הבריאות נפגעת, העבודה נפגעת, היחסים במשפחה נפגעים, החברויות נפגעות, הערך העצמי שלך בעיני אחרים ובעיני עצמך נפגע, הביטחון העצמי יורד ואפילו הנפש נפגעת.

הכבוד הוא הדבר היחיד שנותר. לא אגו מנופח, אלא סתם כבוד מינימלי, של אדם. וכשגם את זה לוקחים לך... אפילו אם זה כדי לעזור לך, את גמורה. פשוט גמורה.

אני רוצה להבריא ולעבוד ולפרנס אותי ואת בתי בכבוד. אבל עד שזה קורה וכל עוד אני רשומה כ"נזקקת" בספרים של המדינה, אני מבקשת שפחות אנשים וגופים ידאגו לי. באמת, לא צריך כ"כ הרבה ובטח שלא ככה.

ואם הם מאוד רוצים לדאוג לי, שישאלו אותי בבקשה, מה אני רוצה, מה אני צריכה.

אני רוצה שיזכרו שאני בסך הכל עוברת משבר קטן, זה הכל.

אני רוצה שיזכרו שבתוך המשבר הזה, עדיין יש לי רגשות, ואם צובטים אותי אני מצתבטת, ואם משפילים אותי אני משתפלת, ואם מביישים אותי אני מתביישת.

אני רוצה שידעו שערמות סוכר, קמח, שמן ושימורים, לא מועילות לאיש. גם לא לנזקקים.

אני רוצה שידעו שאני עדיין זוכרת איך עושים קניות נבונות ומסוגלת לבחור מה להכניס לפה ומה לא.

אני לא רוצה לדעת, לראות ולהכיר את הנזקקים האחרים. במקרה הזה, 'צרת רבים - חצי נחמה', לא עובד. נהפוך הוא.

אני גם לא רוצה שהם יכירו אותי. אני רוצה ליהנות מהספק של ללכת ברחוב, עם חיוך על הפנים ושכל מי שעובר מולי במדרכה יחשוב שלא חסר לי כלום, אפילו אם באותו רגע, אצלי בבית, המקרר ריק.

אז דווקא עכשיו, כשליל הסדר עבר ותיכף מתחילות חגיגות המימונה, יש לכם שפע זמן לעשות סדר בעמותות, להפיק לקחים, להנפיק תלושי מזון וכרטיסים מגנטים, כדי שבפסח הבא או אפילו כבר בראש השנה, אני אלך ברחוב עם חיוך על הפנים ואוכל ליהנות מהספק שכל מי שעובר מולי במדרכה יחשוב לעצמו: "איזו אישה עם חיוך יפה. בטח לא חסר לה כלום", אפילו שבאותו רגע, אצלי בבית, המקרר ריק.

נ.ב.