אריזת לחץ: משפחה בדרך - תיכף יוצאים

רציתי לכתוב פוסט על כל מיני דברים שקשורים בהתארגנות לדרך. למשל, על מה באמת צריכים בקרוואן ועל כל הדברים שאני מחזיקה בבית שאני לא מצליחה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהשתמשתי בהם.

חשבתי שזה יכול להיות נפלא לשתף בתפיסה הטבעית של הילדים לגבי מה הם לוקחים ואיך שהם לא נלחצים מהבקשה להגביל את כמות הציוד האישי שלהם לארגז (יותר גדול מארגז ירקות, אבל הרבה יותר קטן מארגז של טלוויזיה).

התלבטתי אם לפרט את התהליך הקצר והעמוק שעברתי ביחסי לבגדים, טיפוח אישי והופעה חיצונית.

ואז התיישבתי עם חיוך (כמו שבד"כ אני מתיישבת מול המחשב לצפייה ראשונה במרכולתו החדשה של היוצר) וצפיתי בקליפ שעמית ערך מצילומי ההתארגנויות בבית. אחרי 10 שניות תהיתי אם אני עדיין הולכת לכתוב על הדברים האלה, אבל אחרי 45 שניות כבר הייתי בטוחה שלא. אני לא הולכת לכתוב על אף אחד מהדברים האלה. לא היום בכל אופן.

כי על ההתחלה ראיתי אותי, רגזנית ונרגנת, מתנפלת בעצבים על שאלה פשוטה ולגיטימית שלו ושאלתי את עצמי - מה אני מתנפלת עליו? למה אני לא יכולה פשוט להסביר ולענות בחמימות, בשיתוף פשוט. אבל בגלל שזה מולו, מיד פטרתי את עצמי ב"לא נורא. הרי אני מתרגשת ולחוצה והוא מבין את זה ומכיר אותי ולא ממש מתפעל מזה". חשבתי גם איך זה ייתפס בעינכם, ציבור יקר, ונראה היה לי שגם אתם תסלחו. סביר להניח שגם אתם מכירים את התופעה של אי-הלימה בין תגובת האישה לשאלת בעלה.

אבל ההמשך היה לי קצת יותר טעון. ראיתי אותי מסדרת את החדר עם אודליה או יותר נכון מנחיתה עליה משימות בקצב, בקרירות. והתאכזבתי ממני, והצטערתי בשביל אודליה, אבל מה שהרגשתי הכי חזק זו בושה, כי מולה אני לא יכולה לתרץ תירוצים ולמצוא צידוקים.

אז אמנם זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה ככה מהצד וישר לפנים, אבל ביני לביני אני חייבת להודות שזה קורה לא מעט. וזו לא האמא שאני רוצה להיות. זו לא צורת ההתנהלות שאני רוצה עם המשפחה שלי וזו לא דוגמא לתקשורת שאני מאחלת לילדיי.

אני רוצה לתקשר נקי, שמח, סבלני ומתחשב. אני רוצה שהילדים ירגישו שותפים ולא פקודים, שהם ירגישו אהובים ולא נזופים.

כרגע זה נראה לי עניין של החלטה, אבל גם אם זה יותר מזה, אני מוכנה להתאמץ.

עוד פוסטים בפרויקט "משפחה בדרך":

• עמית שוקע: אנחנו אלופי העולם בייבוש ביצות, לא?

היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו: משפחה בדרך .