באיחור קל, של חמש עשרה שנה בערך, אני נוסעת להודו. כולם כבר היו בה, טיילו בה, עישנו בה, התאהבו בה, שתקו בה וראו בה את האור. נשארתי רק אני, הישראלית האחרונה שעוד לא הייתה שם. מרוב הסיפורים, התמונות, התבלינים, הראסטות והלונגים שהגיעו כל הדרך מהודו ישר אלי לסלון, נדמה לי הרבה פעמים כאילו כבר ביקרתי בה. ועם השנים, מרוב שהייתה כבר עם כולם, אפילו קצת מאסתי בה. היא נראתה לי מתויירת מדי, מוכרת מדי, עייפה ונטולת מסתורין.

או שאולי זו אני שנהייתי זקנה מדי. חמש עשרה שנה עברו מאז שהשתחררתי וארזתי את התרמיל האדום שקנה לי החבר בתקופת הצבא (ומיד אחר כך נפרד ממני ונסע לטיול לבדו), משוחררת מצבא ומחבר, הייתי ממש בדרך לכבוש את הודו, כשלגמרי במקרה נתקלתי פתאום בזוג העיניים החומות עם הריסים הכי ארוכים בעולם והופ – דפקתי פרסה ישר לרבנות. ולא, אני לא אצטער על זה לעולם.

מתוך הקליפ "התרגשתי לקראתך". עריכה: עמיר כהן (צילום: עלמה זהר, קארין אלון, שני שגיא)
מתוך הקליפ "התרגשתי לקראתך". עריכה: עמיר כהן (צילום: עלמה זהר, קארין אלון, שני שגיא)

אז איך זה שבכל זאת פתאום, בגילי, במצבי הכלכלי, באמצע עבודה על אלבום, באמצע סיבוב הופעות משותף עם ארקדי דוכין (כן!) אני נוסעת, סוף כל סוף, להודו?

אז זהו, שבדיוק בגלל זה, בגלל שפתאום גיליתי שאני לא יכולה לטוס להודו סתם ככה מתי שמתחשק לי. בלי ששמתי לב הפכה העבודה שלי לקריירה, הזוגיות שלי למחויבות, הבית שלי למשכנתא והעתיד שלי ל... משהו שמתכננים מראש. או כמו שאמרה מירי מסיקה, מאמי, מה נהיה ממני?

לא היה לי שום דחף לטוס להודו כל עוד ידעתי שאני יכולה לקום ולעשות את זה בכל רגע שיתחשק לי, אבל כשזה נעשה פתאום בלתי אפשרי – תיכף ומיד הרמתי טלפון לסוכנת הנסיעות שלי.

הפוסטים הקודמים של עלמה:

השינוי יבוא, לא בהפגנות של זעם

סיפור אהבה אתיופי

פקקים, פצצות, קיצוניות דתית? אני בגינה

הכותל: מגרש המשחקים שלי

תגהצי! לפני שהחיים ייגמרו

הכל התחיל ב"כוס קפה" שגרתי אצל חברתי הטובה, כששוב שיחקנו לנו להנאתנו ב"נדמה לי". זה ריטואל קבוע., חוקי המשחק לא השתנו הרבה מהתקופה שבה היינו משחקות ברופא ואחות. אחת אומרת "נמאס לי מהכל", השניה אומרת "כן, גם לי", הראשונה אומרת "יאללה, בואי נעזוב הכל וניסע להודו", השניה עונה באומץ "יאללה, מתאים!" ואז עשרים דקות של דמיון מודרך שבו אנחנו בוחרות מסלול, מודדות ביקינים, רוקדות בפול מון ומעבירות צ'ילומים. עד שאחת אומרת "טוב, אז מתי ניסע?" והשניה מוציאה יומן ומתחילה לעלעל: "ינואר אני בהקלטות, פברואר אני בהופעות, מרץ אני מלמדת, אפריל יש לבנזוג יומולדת" והופ – תם הטקס. עד הפעם הבאה.

ואז אנחנו בוהות זו בזו בעצבות – הרי לעולם לא ניסע באמת לשום מקום. "איך זה", היא שואלת אותי "שכשלא עבדנו ולא היה לנו שקל, תמיד עשינו כל מה שרצינו, ועכשיו, כשאנחנו עובדות, אין לנו אפשרות לעשות כלום?" ואני מסתכלת עליה, מסתכלת עלי, מסתכלת על גיל 35 שמתקרב במהירות מפחידה, מרימה את הטלפון ומחייגת לסוכנת – "תגהצי!" אני אומרת לה. "עכשיו, מיד, לפני שהחיים ייגמרו".

להשתחרר - כל שנה מחדש

אז כמה פעמים צריך אדם להשתחרר עד שיהיה באמת חופשי? והתשובה היא אינסוף. שוב ושוב. בכל שנה ושנה. כי כמו האבק שמצטבר בפינות הבית מניקיון פסח אחד למשנהו, כך מצטברות בפינות הנפש מילים כמו "אי אפשר" ו"מאוחר מדי" ובעיקר "זה לא מציאותי" המזיק (להזכירנו – המציאות היא הדברים שבחרנו כן לעשות. החלומות הם הדברים שלא העזנו) ובכל שנה צריך לקחת נר ולעבור בכל הפינות החשוכות של הנשמה ולנקות את הפחדים, את העייפות, את ההרגלים הישנים, שלא מאפשרים לנו לשנות, להשתנות, לשבור שיגרה, לשבור תכנית חיסכון ולטוס, סתם כך באמצע החיים, להודו.

היו שלום. חג שמח וכשר.