אף אחד כבר לא שואל אותי מה נשמע, מה שלום הגוֹלה והקהילה ואיך אני מסתדרת. רק שאלה אחת מהדהדת מבוקר ועד ערב – "אז איפה אתם בסדר?" כי ככה זה אצלנו. שומרים בקנאות על המסורת. הרעים רצו להשמיד אותנו, ניצחנו אותם ולרגל השמחה אנחנו דופקים ארוחה לכל המשפחה. ומשפחתולוגיה, כידוע, היא דבר מסובך. הדודה שולה מעפולה לא מדברת עם האחיין חיים מגבעתיים, וההורים של הכלה דורשים שהזוג הצעיר יתקע מצות אצלם מפני שתפוח בדבש הם אכלו אצל הסבתא של החתן, וכמה שמנסים להיות אדיבים ומתחשבים – בסוף זה נגמר בבכי. או בסתם קלקול קיבה.

אצל שלגייה הסיפור הזה לא נגמר טוב (צילום: thinkstock)
אצל שלגייה הסיפור הזה לא נגמר טוב (צילום: thinkstock)

הפוסטים הקודמים של סמדר:

מה אכפת לעצים שאני מתגעגעת?

מחכה שהשלג יבוא ויחמם

שלג על בתי

מוכנים להורות? נסו קודם לא לטלטל ביצה

ילדה שמרגישה כמו מזוודה

ובאמצע, כמו תמיד, עומדים הילדים. כולם אומרים להם שפסח הוא חג שמח, האביב בפתח והאפיקומן יעלה ויבוא אחרי ארבע הקושיות, אבל לא תמיד הם מצליחים לזייף אושר ולפעמים, ככל שהאווירה יותר חגיגית וצוהלת, הדמעות שלהם מטפסות במעלית של הגרון. ונתקעות. וחונקות.

בדיוק לפני שנה קיבלתי טלפון מילדה בת עשר וחצי שאני בכלל לא מכירה – לא מהשכונה ולא מחברה של חברה. "תגידי", היא פנתה אלי כאילו היתה אחותי האבודה ודיברה בביטחון ובשטף. "יש מצב שאני באה אלייך לסדר?"

"אלי?" חזרתי על שאלתה כדי להרוויח כמה שניות למחשבה. "את באמת רוצה לבוא אלי? דווקא אלי?"

"כן", היא לא נשמעה מהוססת. "אם תזמיני אותי לבית שלך תקבלי רעיון לספר" ועוד לפני ששאלתי איזה היא ענתה: "ספר על ילדה שמגיל שלוש מרגישה כמו מזוודה. הוריה גרושים, לא מדברים, רק רבים, והיא המזוודה שהם מעבירים מיד ליד. חג אחד אצלו וחג אחד אצלה".

נאלצתי לאכזב את הילדה. בשנה שעברה לא ערכנו את הסדר בביתנו מפני שנסענו, בהרכב משפחתי מורחב, לקיבוץ נחשולים. הבטחתי לה "אולי בשנה הבאה" ויכול להיות שבימים אלה היא מחייגת לבית שלי ולא תופסת אותי וכועסת. היא ודאי חושבת שאני עוד אחת שמבטיחה ולא מקיימת. אם תפגשו אותה – בת אחת עשרה וחצי שמדברת בשטף ומרגישה כמו מזוודה נודדת – אולי תוכלו להתנצל בשמי ולעדכן אותה שאני בארצות הברית?

תסבלו ערב אחד למען הילדים

הטרנד החדש שנולד בארה"ב הוא שולחן משפחתי גדול גדול גדול. כיוון שהרוב המכריע של המשפחות האמריקאיות מורכב מפרק ב' (הילדים שלה, הילדים שלו והילד שלנו) ואפילו מפרק ג', פסיכולוגים ויועצים קוראים להורים להתנהג כמו בוגרים: לשים את הסכסוכים והמשקעים מאחוריהם, לפחות לערב אחד, ולהזמין לארוחה את כל הרסיסים של המשפחה הגרעינית שהתפרקה.

"זה רק לערב אחד", מדגישה פסיכולוגית רבת מוניטין בתוכנית אירוח. "זה לא נורא אם תסבלו במשך ערב אחד כדי לספק לילדים שלכם תמונה של משפחה שתיצרב בזיכרונם למשך שנים".

צפיתי בתוכנית בעודי צועדת חמישה ק"מ לעבר שום מקום, על ההליכון שבמכון הכושר וגלגלי המוח שלי התחילו להסתובב. האם ההמצאה של שולחן גדול יכולה לקרום עור וגידים גם בישראל? ברגע הראשון חשבתי שכן. הרי הורים ישראלים ידועים בנכונותם (המוגזמת לעתים) לעשות הכל למען הילדים. אבל אחרי כמה דקות כמעט נפלתי מההליכון. על מה אני מדברת? הרי אשתו החדשה של בעל הבית היא "אמא חורגת" ובעלה של המארחת הוא "אבא חורג" ובכלל לא משנה עד כמה הם יהיו מתחשבים ואוהבים. המונח הזה, חורג, חורק באוזניים ושורט בלב.

אבא בונוס, אמא פרס

באמריקה, באנגלית, יש מונח אחר: Step. אשתו החדשה של אבא היא סטפ-מאדר ובעלה של אמא הוא סטפ-פאדר והסבתא היא סטפ-גרנד-מאדר וכו' וכו'. מאיפה הוא בא ומה שורשיו? פניתי אל כמה בלשנים ולמדתי שהוא מעוגן באנגלית עתיקה, מהמילה Steop, שהעניקה את הכינוי Steopchild ליתום. כנראה שבאותם ימים, שנת 800 לספירה, בכלל לא חלמו על אופציה של גירושים. סטפ-פאדר היה הכינוי לגבר שהפך לממלא מקומו של האב כשהחל לגדל ילד שהתייתם. עם הזמן, ועקב הזינוק בעקומת הגירושים, הכינוי הועבר לגבר שלא ממלא את מקומו של האב הביולוגי, שעדיין בחיים ועדיין מתפקד.

עשרות נשים וגברים שאיתם שוחחתי נשבעו לי שבנגזרות השונות של המונח Steps אין שום דבר מעליב או מתסכל. אחדים מהם, שדוברים עברית, אפילו אמרו לי "זה לא כמו בשפה שלכם, כשהאמא החורגת נשמעת כמו המכשפה מהסיפור של שלגייה". אבל היו אחדים שהפתיעו וטענו שהמונח הזה לא לרוחם. שאולי הוא לא פוגע, אבל אין ספק שהוא גם לא נוגע ושדווקא במקרה של משפחה שהתפרקה ונבנית מחדש יש צורך במונח יותר מלבב.

יש הצעות? שאלתי ומישהו שלף: "כן. במשפחה שלנו, לאב החורג קוראים 'אבא בונוס' ואם אבא שלי יתחתן אז לאשתו אני אקרא 'בונוס אמא'. זה נחמד. בונוס מצלצל כמו פרס. ההגדרה הזאת מלמדת שאני שמח שהדמות החדשה הצטרפה לחיים שלי ולחיי המשפחה".

אז עכשיו אני מגלגלת את הכדור אליכם ומזמינה אתכם להצטרף למבצע המצאת שמות למשפחה המתחדשת. האם "אמא חורגת" תפנה את מקומה לטובת "אמא חדשה"? לא. אחרי עשר שנות נישואים יגידו שהיא כבר משומשת. האם "אבא חורג" יימחק מהלקסיקון לטובת "אבאבה"? ואולי בכלל כדאי לרדת מההגדרות ולקרוא לדמויות ההוריות החדשות בשמותיהם הפרטיים?

שתפו אותנו בנסיונכם. אילו כינויים אימצתם בבית שלכם? אילו רעיונות אתם מציעים לאחרים? האביב בפתח, אז בואו נהפוך את החג לקצת יותר שמח. זו לא תחרות, אין פרסים, אבל אני חותמת לכם שתרגישו סיפוק רב אם תדעו שבאיזשהו בית בישראל יש ילד שבזכות ההברקה שלכם מתחיל לחייך.