"זהו. מחר אני הולכת לחדר כושר", הצהרתי וחיכיתי לראות תגובות. הקטנה הסתכלה עלי בחשד. היא מעולם לא שמעה את אמא שלה מצהירה הצהרות כאלה. והבכורה, למודת הניסיון, הסתכלה עלי בפליאה והעדיפה לתת לי כמה רגעים להתעשת. כן, אני לא אוהבת ללכת לחדר הכושר. המכשירים, ההמולה, המוסיקה (רמיקסים של מדונה) ובמיוחד מצב הצבירה של הנוכחים שם, לא ממש עושים לי את זה.
הפוסטים הקודמים של זיו:
אנחנו לא באמת מכירים את ילדינו
כפוי טובה. יודע כמה סבלתי בלידה שלך?
גיליון "ווג", עוגיות מפנקות ושוֹט של פטל
ומה שלום אישתך?
אז הגעתי לחדר הכושר ונשמתי לרווחה. דווקא ריק. בחרתי את המכשיר שנראה לי הכי שורף קלוריות ושמחת חיים שיש והתחלתי לעבוד. אחרי חצי שעה של עבודה מאומצת, כשאני כבר סופרת את השניות בכל דקה שעוברת וטופחת לעצמי על הכתף על שאני מחזיקה מעמד, אני מזהה איזושהי תנועה לידי. לא. בבקשה שהזכר הזה לא יתפוס את המכשיר שצמוד אלי. באסה. מאוחר מדי. ואז הגיע משב חזק של... אוח. זיעה. מזה בדיוק פחדתי.
טוב. נשארה לי רבע שעה. זה הזמן לאתגר את עצמי עם התרגיל הזה של עצירת הנשימה. גם ככה אני סובלת, אז יאללה, עד הסוף. בדיוק בזמן שאיפת הכי הרבה אוויר שאני יכולה, הגיעה חיננית אחת ששמחה לפגוש את החינני שלידי. אחרי שיחת מה נשמע, הכל בסדר, החיננית שאלה: "ומה שלום אשתך, היא עובדת?"
"את יודעת, לא עושה כלום. עובדת עד ארבע ואז בבית, עם הילדים", ענה החינני.
זה הרגע שבו איבדתי את שיווי משקלי וכמעט עפתי אחורה. הזוג ההמום הסתכל עלי. זהו. אני גמרתי כאן. אמרתי והלכתי.
איפור, ציור ואיחור
אני לא מכירה אותו באופן אישי ולא את אשתו כמובן, אבל היא נשמעת ממש כמו רוב הנשים שאני מכירה, בעצם כמו רוב החברות שלי, ואם ככה, אז אני בעצם מכירה אותה היטב וגם אתן. היא אישה, עובדת, אמא, חברה, אחות, ילדה, נכדה. היא כולנו או רובנו, הנשים.
היא עושה הכל. אבל ממש את הכל. היא קמה בבוקר לפני כולם, מארגנת את הבגדים שלהם ואת הסנדוויצ'ים ואת בקבוקי השתייה, מוודאת בפעם האחרונה שבקלמר נמצא כל מה שצריך ליום חדש בבית הספר ושבתיק הגן יש בגדים להחלפה. היא מעירה אותם, לאט ובנחת, כדי שהיום שלהם יתחיל ברוגע ובשלווה, לפני שיוצאים לעוד יום בג'ונגל הזה של החיים. היא מלבישה ומתחננת לגדולים שביניהם שיתלבשו כבר כי אם הם לא יצאו עוד שנייה הם יאחרו, בין לבין היא שמה את הקרם הזה החדש לעיניים ואת המייק אפ, כי יש לה היום פגישה מאוד חשובה וחשוב לה להראות במיטבה. אם היא תספיק, היא תשים גם את הצללית הזאת שהמוכרת בסופר פארם דחפה לה בטענה שהיא תבליט את הגוון הירוק בעיניים.
כשכבר יוצאים מהבית (הפעם היא לא שכחה את המעילים והמטריות לכולם), היא מעיפה על עצמה מבט אחרון במראה ויודעת שאם היה לה רק עוד רגע קטן לעצמה, היא הייתה יכולה להיראות הרבה יותר טוב היום, לפחות הייתה שמה את השרשרת שמתאימה לז'קט הזה. היא נכנסת למכונית ויוצאת לדרך. דווקא בבית הספר הכל הלך חלק, אבל בגן היה קשה. היא נאלצה לשתות קפה מקומקום ממוחזר ולאכול קרואסון מפלסטיק ורק עוד ציור וסיפור קטן והיא כבר בלחץ כי הפגישה תתחיל בעוד עשרים דקות והיא לא לקחה בחשבון את הפקקים בדרך. ואז היא מגיעה לפגישה, באיחור כמובן, וכן, הבוס שלה לא מרוצה מהאיחור הזה שהיא דפקה והתירוצים שלה לא מעניינים אותו.
מחר מחכה לה יום מטורף
במזל הפגישה עברה בשלום, אבל היא עדיין חייבת להכין היום את המצגת למחר ופתאום קלטה שנשארה לה רק עוד שעה עד סוף היום ואין לה מושג איך אפשר להכין מצגת בשעה! והיא בלחץ. מזמן כבר וויתרה על המחשבה על ארוחת צהריים והנה היא כבר חייבת לעוף, אחרת היא שוב תאחר וזה שובר לה את הלב. בדרך לבית הספר היא שמה לב שהיא לא שתתה את הקפה של הבוקר והיא כבר בונה על הקפה בבית... אה, אבל היא נזכרת שיש היום לאחד חוג אנגלית ושעה אחר כך חוג בלט לקטנה והיא עדיין לא משחררת אותך כי היא עדיין לא בוטחת במורה.
היא מגיעה הביתה בערב, יושבת על שיעורי הבית ורצה אל הקטנה, שלא תרגיש בודדה, ועושה איתה את הפאזל ההוא שהיא כל כך אוהבת ואז הם משחקים קצת בחדר שלהם ויש לה רגע של שקט והיא מכינה לעצמה קפה והם מתחילים לריב והיא בכלל רואה שכבר נורא מאוחר והגיע הזמן לאמבטיות ולסיפור לפני השינה. היא לא מבינה איך הזמן רץ ושוב הגיע הערב. ואיך גם היום היא לא עשתה את מה שהבטיחה לעצמה לעשות, כמו להתקשר לשיננית או ללכת לסופר. שלא לדבר על המצגת שהיא צריכה לסיים ולשלוח בשעה סבירה לביקורת אחרונה. כן, הקפה התקרר והיא מתה מרעב, אז היא חוטפת כל מה שיש במקרר ומקללת את ההרגל המגונה הזה, כי אין לה זמן ללכת לחדר כושר, שלא לדבר על מספרה וקוסמטיקאית והכי היא הייתה רוצה כבר לשטוף פנים וללכת לישון כי מחר מחכה לה יום מטורף.
והיא אף פעם לא מרוצה מעצמה כי היא לא יכולה להתחרות עם הגברים והרווקות בעבודה ולא יכולה להתחרות עם האימהות שלא עובדות ומבלות את רוב יומן עם ילדיהן ומתגעגעת לבת הזוג שהייתה פעם, זאת המשוחררת והמעניינת, כי פשוט לא הייתה עייפה כל הזמן.
את משדרת את האכזבה הזאת מעצמך החוצה אל הסביבה, שלפחות 50% ממנה קונים את זה בשמחה. ואם ככה את משווקת את עצמך אז חבל, כי את טועה. אם רק היית עומדת מהצד רגע וממש מסתכלת על עצמך ועל מה שאת עושה בכל יום מחדש, היית מבינה שאת ממש מדהימה, את ראויה להערצה, בטח להערכה, את אשת חיל, סופר על, פשוט שווה!
