ככה אומרים.
במוצאי שבת הזזנו כאן בפרינסטון את המחוגים קדימה, לשעון קיץ, ויכול להיות שמצפים ממני לקבל את שר האביב במחיאות כפיים, אבל קצת מסובך לעשות את זה מפני שהימנית שלי אוחזת בהגה ואילו השמאלית, בתוך כפפה, בתוך כיס המעיל. גם כן אביב. שמש מזוייפת. שולחת קרני קור, החימום שלה מקפיא.
אבל האביב התחיל.
ככה אומרים.
ואני מקבלת את דין התנועה ומנסה להשתלב בתנועה. לזרום לכביש המהיר. עומדת ומחכה לרגע הנכון לשעוט קדימה. שתי מכוניות כבר תקועות מאחורי והנהגים לא מעזים לצפצף. מנומסים בניו ג'רזי. לא מרעישים כמו בישראל. מה זה? העיניים שלי כמעט יוצאות מחוריהן. מולי, ממש מולי, הרוח מניעה את הרמזור כאילו היה גופייה תלת-פסית שתלויה על חבל הכביסה. והוא, הרמזור המשולש ירום הודו, שותק ומתנדנד.
תפסיק כבר, יא חתיכת דביל. לא שמעת?
האביב התחיל.
ככה אומרים.
השתלבתי במסלול האיטי של הכביש המהיר. אני זורמת. אולי זה סימן שהגיע הזמן לקפל את בגדי החורף. ועם מה בדיוק אני אצא לרוח הסיבירית? בשורטס ועגילים? מה הטעם באיבוד שעת שינה ובהארכת שעות האור אם ממילא אף ילד לא יורד לשחק ברחוב ואף אמא לא עומדת במרפסת וקוראת לו לעלות לפני שהחביתה מתקררת.
האביב באמת התחיל?
בטוח שככה אומרים?
ופתאום, בסיבוב, אני רואה אותם. צומחים פרא בצד הדרך. צהובים כמו נר הלילה בחוף ימה של תל-אביב. נרקיסי פרינסטון. לא העליתי בדעתי שהם יכולים להיות יפים כאלה ובשרניים כאלה וחגיגיים כאלה, עוטים שמלת נשף.
בבת אחת לוחצת על הבלמים. עוצרת בצד. פותחת דלת. נועלת. רצה עם המצלמה. שהחיינו וקיימנו. יש פרחים בפרינסטון! יש!
דופקת על המצלמה שוב ושוב, גם לה לוקח זמן להתחמם, ותוך כדי כיוון הזום מתלבטת: נרקיס בצבע שמש מבשר את האביב – או שהוא בן דודו האמריקאי של נרקיס עם כתר שבישראל הוא מלך החורף? ובעצם, מה זה משנה?
מאחורי גבי חורקים גלגלים. ניידת. השוטר מנמיך את החלון. שואל אם הכל בסדר.
"הכל נפלא!" משיבה בחיוך ענקי. "תראה! נרקיסים!"
"כן, כן, כדאי לצלם", הוא ממלמל. "הם פורחים בדיוק שבועיים".
"ומה יקרה בעוד שבועיים?" נוקשות לי השיניים.
"בעוד שבועיים", מחייך השוטר. "פרחי האביב יפנו את מקומם לפרחי הקיץ".
האביב התחיל. והקיץ יגיע מהר.
לא אני אמרתי את זה. השוטר.
