אנחנו מדינה כל כך קטנה. פצפונת. ועדיין, לפעמים יש ימים, כמו היום, שבהם אנחנו מגלים שלגור במרחק של חצי שעה, יכול להרגיש כמו לחיות במדינה אחרת.

ואנחנו נחצים לשניים. נחצים לאלו שסופגים ומפחדים וחייהם עוצרים, ולאלו שממשיכים אבל דואגים ומתעדכנים.

וזה מוזר. מוזר שיש את אלו שהחיים אצלם זורמים במסלול רגיל, שקט, בית-עבודה-ילדים, ארוחת ערב, טלוויזיה. לעומת זאת, במרחק לא רחוק בכלל, יש את אלו שאצלם אין שום שקט.

רק רעש גדול.

הפוסטים הקודמים של ליהיא:

פוסט ישן ומאוד אקטואלי: קו שמנסה להפריד

הזמנה למרד: אל תקראו לי נקבה

באנו חושך לגרש

פפראצי בחצר: הבוקר הראשון בחיי החדשים

הרעש שחוזר אחת לכמה זמן, פתאום, בלי הודעה מוקדמת, בלי ספירה לאחור.

הרעש של האזעקות הבלתי צפויות שעדיין כל פעם מקפיצות, מבהילות, גורמות לקטנים לרוץ ולתת חיבוק למבוגרים, שלפעמים מפחדים לא פחות. אולי אפילו יותר.

הרעש של השקט שלפני, שכל הזמן יש תקווה שהוא השקט שימשיך. שהוא הסוף. שזו הייתה האזעקה האחרונה.

לפני כמה שנים, באמצע התקופה הכי מטורפת של נפילות הטילים על שדרות, נסעתי לשם להתארח בגן ילדים ועשיתי איתם שעת סיפור. בדרך הביתה, חשבתי על זה שהיו אלו הילדים הכי שקטים שאי פעם פגשתי. אפילו פעם אחת הם לא הפריעו, לא צעקו ולא דחפו.

הייתי בגן ילדים, וכל הזמן היה שם שקט. המון שקט.

צלצלתי למפקחת ושאלתי אותה אם זו הייתה רק ההרגשה שלי.

היא שתקה רגע ואז אמרה שמה שהרגשתי זה נכון, שהם גילו שהילדים בשדרות הרבה יותר שקטים מילדים במקומות שבהם אין מצב של מלחמה. שזה המתח של המבוגרים שעובר אליהם, והם מתנהגים טוב יותר.

ואני זוכרת שזלגה לי דמעה, שהמחשבה על כך שילדים בני שלוש יודעים להיות שקטים, כי מסוכן שם מסביב, היא קורעת לב.

עשרות אלפי ילדים עברו סופשבוע רועש, עם אזעקות ופצצות.

אני מקווה שהשקט יגיע מהר ובקרוב אל הדרום.

כי רק כשיש שקט, ילדים יודעים שמותר להם לעשות רעש.