אתמול ישבנו שלושתנו, ככה, על הספסל בגינה וניסינו לקלוט כמה קרני שמש אחרונות, לפני שהשמש שקעה מאחורי הבניינים החדשים שבנו לנו ליד הבית. הכל היה מושלם. אני באמצע ושתיהן משני צדדי. הקטנה התכרבלה והניחה עלי את הראש והבכורה עשתה לי צמות בשיער. עצמתי את העיניים והרמתי את הראש לכיוון השמש. איזו שלווה. חוויה של רגע קסום לפני שהשמש שוקעת. אבל אז שמעתי אותה, את הורסת השמחות, האמא הזאת שכבר מתה ללכת הביתה, בדיוק באמצע השלווה של שלושתנו. תני עוד רגע. את לא רואה שאנחנו באמצע רגע קסום כאן? אבל היא בשלה. "יאללה, בוא הביתה כבר!" הקרצייה הרסה לנו את הרגע. פתחתי את העיניים. זהו, השמש שקעה.
הקרצייה כבר ממש כעסה על הבן שלה, שלא רצה לעזוב את הקרוסלה המתקלפת ואז שמעתי אותה מתנצלת בפני חברתה. "אני עוברת איתו תקופה קשה. הוא עושה הפוך ממה שאני מבקשת. ולחשוב כמה שעות של צירים סבלתי בשביל ללדת אותו".
אוטומטית הסתכלתי על הילד המרדן ומאוד שמחתי שהוא לא שם עליה וממשיך להסתחרר לו בשיכרון חושים. למה? כי הורס אותי שהאמא הזאת חושבת שמגיעה לה תודה. על מה בדיוק תודה? על זה שהיא החליטה להביא אותו לעולם?
הילדים שלנו לא מעורבים בשום דבר שנוגע אליהם. לא בהחלטה שלנו להיכנס להריון, לא בהחלטה שלנו איך ללדת אותם ואפילו לא בהחלטה הגורלית של מה יהיה השם שהם יצטרכו לשאת במשך כל חייהם.
המשפטים האלה נוראיים. אלו שמתארים את מספר השעות שסבלת צירים, ההריון הקשה שעברת, הטיפולים הכואבים, הקילוגרמים שעלית, הגוף שלעולם לא יחזור למה שהיה פעם, נשירת השיער, הקריירה שלך שנפגעה ועוד אלף אמרות שונות של כוונה אחת: "תראה כמה הקרבתי בשבילך, אז לפחות תתנהג בהתאם" או במילים אחרות "תגיד תודה!"
אז תביני, הוא ממש לא צריך! הכל מתחיל ונגמר בעובדה שאת החלטת ללדת אותו. הוא לא ביקש את זה. זה ממש לא מבחירה. שלו, הכוונה. זה ממש לא קשור אליו. זה קשור רק אלייך ולרצונות שלך. את יודעת מה, זה אגואיזם טהור, ותו לא.
ואם זה המצב, תשכחי מתודה. זה ממש לא מגיע לך. בטח לא בהקשר הזה. אז זה שסבלת במשך 30 שעות צירים, האפידורל לא השפיע, ההריון היה סיוט, השמנת בטירוף, הבוס שלך קידם מישהי אחרת בעבודה, שהיא בעצם רווקה שבחרה לא ללדת כמוך,ושעשיתם שמיניות באוויר בשביל להרות. שימחת זקנתי. אל תפילי את זה עליו. זה ממש לא במקום.
והאמת היא שאת גם לא רוצה את זה. את לא רוצה שהוא יעריך אותך כי כאב לך ללדת ואת לא רוצה שהוא יאהב אותך כי לא התקדמת בעבודה בשבילו, נכון? הרי הדבר האחרון שאת רוצה זה ליצור יחסים המבוססים על רגשות אשם. אלה יחסים שלא יחזיקו מעמד. הם אבודים מראש.
במקום זה תקווי שתשרור ביניכם אהבה אמיתית חזקה ובריאה, כזאת שהוא יגדל לתוכה, כי את נתת לו את הביטחון, החום והכלים להתמודד עם החיים שאת ורק את הענקת לו.
