"אולי תכתבי על דיכאון?", אמרה לי העורכת. "על דיכאון, בשביל מה? נגעתי בזה קצת בשלושה פוסטים, אני כבר לא שם, למה לדכא את הקוראים?", רטנתי בחזרה.

"את צריכה להסביר. אנשים לא מבינים דיכאון, חושבים שזה סתם מצב רוח רע או מקסימום התפנקות ורחמים עצמיים. אני אוהבת אותך ואת מהממת, אבל אפילו לי קשה להבין את זה", היא אמרה. "אף פעם לא הייתי בדיכאון וגם לא נראה לי שאני אהיה, אני לא טיפוס של דיכאון... למה את צוחקת?", היא שאלה. "כי את מצחיקה. את מדברת בדיוק כמו שאני דיברתי כל השנים, עד שזה קרה לי", אמרתי לה. "את רואה?!", היא המשיכה. "תקשיבי, אם הייתי מכירה אותך אז, לא בטוח שהיתה לי סבלנות לזה. כאילו, מה דיכאון עכשיו, יאללה, קומי, תרימי את עצמך". "כן, יאללה, קומי... מכירה את זה", עניתי לה מהורהרת. "טוב, אנסה, נראה מה יצא", הבטחתי.

  (צילום: shutterstock)

בשביל מה לקום?

אשת אשכולות העורכת שלי, עם קבלות מוצקות מהחיים. גם עלי אפשר היה לומר את אותו הדבר טרם המשבר האחרון. ובכל זאת הבנתי מה היא אומרת. הרי נתקלתי בתגובות הללו לא פעם ואם להיות כנה, בתוך תוכי גם אני חשבתי כך על כל המדוכאים למיניהם, טרם חוויתי זאת בעצמי.

אין לי מושג למה הדיכאון השתלט עלי בדיוק בתקופה ההיא, אני רק יודעת שמנקודה מסוימת, פתאום הכל נראה ריק וחסר משמעות והשאלה היחידה על פיה נמדד כל דבר, היתה: 'בשביל מה?'
בשביל מה לקום עוד פעם, אם שוב ברגע אחד, ללא כל אזהרה, אני עשויה ליפול? בשביל מה להתאמץ, לרוץ, להשיג, לטפח ולבנות, בשביל מה? בשבילי? בשביל הבת שלי? אבל ברגע אחד, הכל יכול להיעלם, אז למה? זה הלך המחשבה שאפיין את אותה תקופה. בעיקר אני חושבת שבניגוד למשברים בעבר, כשהגיע המשבר האחרון, שנגע גם לגוף וגם לנפש, זה היה אחרי הרבה שנים טובות, אחרי שחשבתי שפיתחתי איזשהו חוסן ואיזושהי יציבות, מכל הבחינות.
והרגע הזה שבו גיליתי כמה הכל שברירי - הגוף, החברים, המשפחה, הקריירה וחשבון הבנק - היה גם הרגע שבו אפשרתי לנפש להיות שברירית גם כן. משם, הצלילה למטה היתה קלה מאוד. חוויתי חודשים של כעס מעורב באשמה ובשיפוטיות כלפי עצמי, שהביאו לבחינה מיקרוסקופית של כל צעד, בחירה והחלטה שעשיתי בחיי. ומן הסתם, בתוך הלך מחשבה שכזה, הציונים שנתתי לעצמי היו תמיד 'נכשל' ו/או מקסימום 'מספיק בקושי'. גם דברים שעד לאותו רגע נחשבו בעיני להישגים, הוקטנו וכל החיובי והמשמעותי שבהם נעלם מעיני באותה עת.

החלומות והתשוקות

לאחר מכן, באופן בלתי נמנע, הגיעה האדישות. אדישות ואפטיה מוחלטת לכל מה שקורה בתוכי, בחיי ומסביבי. לא בכדי אני אומרת ביני לביני, שתקופה ארוכה הייתי ב'קומה'. מדי פעם הייתי מתעוררת לשבריר שניה, מטפלת בכמה דברים דחופים הכרחיים כמו חשבון חשמל לפני ניתוק או קניית אוכל, אבל רק ברמת המינימום, ורק כדי שלא יפריעו לי להמשיך לצלול, לישון, לראות טלוויזיה, להיעלם. הנוכחות, האישיות, החלומות, התשוקות והרצונות הצטמצמו לאפס.
'ריק וחסר משמעות' היה הסלוגן של אותה תקופה. ובכל פעם שחשבתי שזהו, הגעתי להכי נמוך שיש, הופתעתי לגלות שיש עוד יותר למטה, עוד יותר נמוך. התחושה היא תחושת נפילה. באנג'י בלי חבל לתוך תהום עמוקה, שאין לה גבולות.
אין דפנות בצדדים ולא רואים את הקרקע. באופן מוזר לא היה פחד מהחבטה בקרקע. נהפוך הוא, חבטה בקרקע פירושה שנגמר, שאין יותר לאן לרדת. הפחד התהומי היה מזה שאולי אין קרקע בכלל, שאפשר להמשיך לצלול בלי סוף.
וזה לא שחשבתי שאני לא מסוגלת לקום, ממש לא. היה ברור לי שאני מסוגלת ואפילו מסוגלת לעשות טוב יותר ממה שעשיתי עד כה, אבל זה ששום דבר בעצם לא נשמר, לא נספר, לא נחשב ולא נשאר, באותה נקודת אפס של המפולת, היה הנוק-אאוט האמיתי. זה ששוב, בגיל 44, הייתי צריכה להתחיל מאפס, כאילו לא עשיתי כלום עד כה, כאילו לא הייתי כאן, שבר אותי.

פשוט קרה

וכן, סירבתי לקחת כדורים ותרופות נגד דיכאון. ברור לי שאם הייתי לוקחת זה היה מקצר את תקופת הדיכאון והזנחה, אבל הרגשתי שאולי עם כדור אני לא אדע אף פעם איפה נגמר הכדור ואיפה אני מתחילה. אם זאת מי שאני, אז גם את הצד הזה שבי אני צריכה להכיר. נכנסתי לבד ואצא לבד. יכול להיות שזה דבילי ומטופש, אבל זה מה שבחרתי אז וזאת לא חוכמה להיות חכמה בדיעבד.
בערך ב'חגיגות השנתיים' לתאונה פגעתי בקרקע סוף סוף. אני לא זוכרת אירוע או טריגר מיוחדים שגרמו לכך. זה פשוט קרה. הרגע הזה שבו נמאס לי מעצמי, שקמתי והתקלחתי והתחלתי לסדר את הבית ולנקות. פתאום שמעתי מוזיקה, רק לשם הנאה או לקחתי ספר ליד וקראתי. פתאום חיכיתי לילדה שלי עם ארוחת צהרים בזמן. יחד עם החבטה בקרקע, הגיעה ההכרה בהזנחה הנוראית של כל תחומי החיים והבושה, שכך קרה.
לשמחתי, התגברתי על הבושה די מהר, על רובה לפחות והרגע שבו פניתי אליכם כדי לאוורר את הסיפור שלי בחוץ ולחשוף אותו לעיני אחרים, היה הרגע שבו הבנתי שמתחילה הדרך החוצה. זה הכל, זהו ההסבר המתומצת והלא מושכל על הדיכאון הפרטי שלי. כמובן שחסכתי לכם תיאורי זוועות על שעות שינה מרובות, ימים שלמים מול תוכניות טלוויזיה מטופשות, התקפות אוכל 'רק כדי למלא את החור שנפער' ועוד סימפטומים טכניים.
ואולי לא תמיד מוכרחים להיות חזקים? אולי זה לא נורא, רק פעם אחת, לצאת מהדעת ואז לשוב, אולי לא תמיד מוכרחים להיות שמח?