אולי זה הצינון שמשתלט עלי סינוס אחר סינוס. אולי זה העומס של תקופה לחוצה במיוחד בעבודה. ואולי זה אמיתי, השאלה שמנקרת בי כבר כמה שבועות: אמא לילדים יכולה באמת לעבוד?
פוסטים קודמים שלי, כנסו:
קופסת הקרטון שהיא תיבת הדואר שלי. הצי'קמוק הזה אשכרה נותן לי הרגשה שאני שייכת, לא רוצה לוותר עליו. אבל בינתיים תיבת הדואר בבית מתפוצצת
זוללי זמן חסרי רחמים
יום העבודה שלי משתרע בגבולות הנוקשים שבין פיזור לאיסוף. משהו כמו שש שעות. לכאורה, אמור להספיק לעבודה לא תובענית מדי.
אבל את יום העבודה הקצוב הזה מתקיפים ללא הרף זוללי זמן חסרי רחמים: פעמיים בשבוע פיזיותרפיה לתינוק – הלכו שעתיים כל פעם. פעמיים בחודש (במקרה הטוב) אחד הילדים חולה – לפחות חצי יום התבטל. טיפת חלב. שיחת טלפון ממושכת עם הגננת, לשמוע איך הילד משתלב בגן. טסט. סידור עם הביטוח. בינתיים הדואר נערם וכך גם הבגדים הקטנים שצריך לאחסן או להעביר הלאה. אני מסננת את התקציבאית ממשרד הניו מדיה שהתחייבתי לספק לה תוכן. לעורכת אחרת אני מבטיחה: בהמשך השבוע! ומקווה בלב שזה באמת יקרה. על טיפוח עצמי אין מה לדבר: הגבות סבך והציפורניים סכך. כעובדת במערכת לאשה אני יודעת מהם הטרנדים העתידיים אבל לובשת את העבר הרחוק: לבי עם דריס ואן נוטן וגופי בראש אינדיאני. אולי, התחלתי לחשוב להפתעתי, אולי אני לא צריכה לעבוד? אולי זו מלחמה שלא צריך לנהל?"אני ישנה ארבע שעות בלילה"
הנה למשל כתבה שקראתי, על אשת עסקים מצליחה שיש לה שני ילדים והיא לא מוותרת על זמן איתם, קריירה מצליחה וכושר, כמובן. "אני ישנה 4 שעות בלילה", היא מספרת בחיוך זוהר, "אבל משלימה בסופי שבוע". לא יודעת. אני אחרי 4 שעות שינה לא ראויה למאכל אדם. ושכנתי למדור, מלי גרין. 11 ילדים, ספרים, הרצאות וטור פופולרי. מה את, מלי גרין?
התחלתי לקרוא את הספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה". זה אמור להיות ספר חמוץ מתוק, לי הוא הביא דיכאון. חזרתי לביוגרפיה של צביה לובטקין.כשהייתי בחופשת לידה השתוקקתי לחזור לעבודה
במשך שנים שמעתי את המשפט המקומם "הפמיניזם רק עשה לנו חיים קשים, מי בכלל היתה צריכה את הלחץ להיות גם אשת קריירה". גם היום אני מתעבת את האמירה הזאת ואת חוסר המודעות שמייצר אותה.
הרעיון שנשים עובדות מחוץ לבית הוא חשוב מאין כמותו. חיוני שתהיה לכל מי שרוצה אופציה לבטא את עצמה, אפילו סתם לנהל יחסי פינת קפה עם הקולגות. וכמובן: שתוכל להתפרנס באופ עצמאי. כאשר הייתי בחופשת לידה השתוקקתי לחזור לעבודה, להיות בחברת מבוגרים ולהרגיש שאני מייצרת ביטוי יצירתי כלשהו. יש עוד הרבה עבודה לגרום לכך שהשכר יהיה שווה, שחלוקת הנטל תהיה שווה. אולי אם שעת עבודה של בן הזוג שלי לא היתה שווה פי עשרה משלי, הוא היה יכול להתחלק איתי יותר. היום, כשהוא חותך יום עבודה כדי שאני אוכל להשלים שעות, זו מחווה זוגית יפה אבל התנהגות אנטי כלכלית בעליל.אמא במשרה מלאה? שטויות. ככה זלזלתי פעם
העניין הוא שאני באופן אישי לא מרגישה יצירה ולא מתמזגת בפינת הקפה. "איזה מרץ!" פירגנה השותפה שלי למשרד כשנכנסתי בבוקר בסערה. "זה לא מרץ", אמרתי תוך שאני מסדרת את הדברים על השולחן, "זה לחץ".
פעם כשראיתי את ההגדרה "אמא במשרה מלאה" לא הבנתי מה זה אומר. אולי אפילו זלזלתי. עכשיו אני מבינה ועוד איך. רק הסידורים סביבם זה ג'וב. אולי המלחמה הזאת מיותרת? אולי הילדים קטנים מדי / הרווחים ביניהם צפופים מדי / כל עבודה קטנה מתבררת בסוף כגדולה / אני לא יודעת לתקתק? החסרונות של פרישה ברורים. דינה מהבנק לא תריע להחלטה הזאת, הניסיון לחזור לשוק העבודה קשה יותר ככל שמתרחקים ממנו. ובכל זאת השאלה מנקרת בי: אמא לילדים באמת יכולה לעבוד?
