ט"ו בשבט הגיע, חג העצים והפרחים. אנחנו חוגגים אותו למרות שרובנו יותר מחוברים למחשב מאשר לאדמה ולצמחים הצומחים בה, ולחלק מאיתנו הקשר היחיד עם הטבע הוא זה שיש לנו עציץ, אדנית או איזה ריבוע דשא, שגם הוא מפלסטיק.
ועדיין, בחג הזה, ליבנו מתמלא שמחה למראה ילדי הגן הקטנים עם המגפיים והשתיל בתוך קופסת האשל הריקה, שחוזרים מלוכלכים כמו מתוך פרסומת לאבקת כביסה, עם בוץ עד האוזניים, מזכירים לנו שכשהיינו ילדים היה הטבע מגרש המשחקים שלנו לפני שנכבש תחת האספלט.
הנה הולכים השותלים הקטנים ולא לגמרי מבינים שהם עושים היום מעשה למען מחר.
טומנים באדמה משהו שאם יטפלו בו נכון, וישקיעו בו, יום אחד הוא יגדל ויפרח. עשייה שיש בה תקווה ואמונה בעתיד.
פעם מצאתי בהום סנטר, בין הברגים לנורות, שתיל שהיה כתוב עליו ׳שושנה׳. שתיל חשוף עם שני גדמי ענף שגרמו לי מיד לרצות להציל אותו מלהמשיך לשכב שם בלי אור יום. כשהגעתי הביתה שתלתי את שושנה (כך קראתי לה) בעציץ ושמתי ליד החלון. וחיכיתי. אחת ליומיים, כשהשקיתי אותה, בדקתי אם צץ לה ניצן המבשר את בוא הפרח. ויום אחד הוא הנץ. קטן ועדין וצהבהב למראה. חשבתי לעצמי שרק בהתחלה הוא צהוב, ושעוד רגע יבוא האדום.
״אולי הצמח צריך יותר אור״, אמרה לי חברה שיש לה גינה, ואני העברתי אותו אל פתח הבית.
ואז, בוקר אחד, היא חיכתה לי פורחת במלוא תפארתה. גדולה ושמחה. שושנה תפוחה כמו שאין בחנויות ויש רק על צמחים ביתיים.
רק שהיא הייתה צהובה.
והבטתי בה מופתעת. בכל הזמן הזה, כשהשקיתי אותה ודאגתי לה, הייתי לחלוטין בטוחה שהיא תהייה אדומה. והנה הצהוב שלה זהר לו בניגוד לכל ציפיותיי.
וחשבתי על הילדים שלנו. הילדים שלנו שהם השתילים הכי יקרים לליבנו. אלו ששתלנו באהבה ונבטו בנו. וחשבתי על כל הציפיות שיש לנו מהם, עוד לפני שהם בכלל באים לעולם.
איך אנחנו מתכננים את האופן שבו ננתב אותם ונגדל אותם, איך נרעיף עליהם מניסיוננו, נדריך ונוליך אותם בדרך הנכונה. ואיך כשהם קטנים אנחנו חושבים שזה תלוי בנו. ואיך עובר הזמן ובסוף כל אחד מהם פורח בצבע שלו.
כי לכל ילד יש את הצבע המיוחד שלו, שלא אנחנו קבענו. הצבע שלו שבא מתוכו.
כי כמו השתילים, ככה גם הילדים.
בכל אחד מהם נטוע סוד מיוחד משלו.
הדרך המיוחדת שלו, שבה הוא יצמיח ענפים ויכה שורשים.
התבוננתי בשותלים הקטנים ההולכים בשורה אל השדה, עם השתילים הרכים. חלק מהשתילים יגדלו ויתחזקו, חלק יהיו חלשים וזקוקים תמיד להגנה. לחלק יהיו קוצים, חלק יפרחו רוב השנה, חלק יפרחו לעיתים נדירות ויהיו כאלו שיעניקו צל להרבה אחרים.
וכמוהם גם הילדים.
יהיו ילדים שיגדלו בקלות, יהיו כאלו שיאבקו תמיד. יהיו אלו שכולם יבחינו בפרחים הגדולים והזוהרים שלהם, ויהיו אלו שפרחיהם יפרחו בהיחבא, אך יהיו נדירים ביופיים למי שיבחין בהם.
והתפקיד היחיד שלנו הוא תמיד להיות שם ולהשקות אותם בהרבה אהבה.
לתת להם את האדמה, האוויר והמים שהם צריכים כדי לפרוח בצבעים שלהם.
הצבעים שהם יבחרו לעצמם.
אנחנו רק הגננים.
