"אמא, את הרי מכירה אותי", אמרה לי בתי כשישבנו לנו בדייט הקבוע אחרי בית הספר, בבית הקפה הקבוע שלנו, היא עם השוקו הקבוע שלה ואני עם הקפה הקבוע שלי. כן, אני מכירה אותן. את שתיהן. והיטב. זה לפחות מה שנדמה לי.
אני חושבת שאני מכירה את תכונות האופי שלהן, אני יודעת מה הן אוהבות ומה הן שונאות. עם מי הן מעדיפות לבלות, מה מצחיק אותן ואת הטעם שלהן בבגדים. לעיתים קרובות אני מנחשת את התגובות שלהן למצבים שונים וכמעט תמיד אני יודעת מה תהיה התשובה שלהן.
אני יודעת שלבכורה יש כמה סוגי חיוכים. החיוך הנימוסי הזה שהיא מפעילה כשהיא לא לגמרי מסכימה עם מה שאומרים לה ולא נעים לה לתקן או להעיר. ויש את החיוך המרוצה שהיא מעלה על שפתיה כשמשהו טוב קורה לה, למשל כשהיא מצליחה לעשות את התנועה ההיא בריקוד עליו התאמנה כבר שבועות. ויש את החיוך המאוכזב ואת החיוך המר-מתוק, זה שעוצר את הדמעות בגרון. ויש את החיוך השמח שמלווה תמיד בצחוק מתגלגל. ועוד חיוך אחד מיוחד שבו אני נשבעת שהיא אומרת בלי מילים 'אני אוהבת אותך'.
ולקטנה יש את העיניים האלה שמביעות הכל, יותר טוב ממילים. יש לה את המבט הכועס והמתגרה. את המבט השובב הזה שמתכנן את התעלול הבא וזה הזמן מבחינתי להיות דרוכה. וגם את המבט המתרגש המלווה בלחלוחית כשהיא שומעת את 'אמא אמרה לי: דני'. ויש מבט אוהב שבו היא מסתכלת ומלטפת. וכמובן, את המבט הזה המנצנץ שקלט שוקולד בסביבה.
אז נכון, נראה לי שאני מכירה אותן. וטוב.
אבל האם אני באמת מכירה אותן? הכוונה, כשהן מחוץ לרדאר שלי? התשובה היא לא. אני יודעת איך הן בבית הספר ובגן? אני יכולה רק לנחש, אבל אני לא באמת יכולה לדעת מי הן כשאני לא בסביבתן.
וזה רק מתחיל בגן ובבית הספר. אני יודעת שבצבא המפקדת שלהן תדע על האופן שבו הן מתמודדות עם המסגרת הנוקשה הזאת טוב יותר ממני. ואני גם יודעת שבן הזוג שלהן יכיר אותן טוב יותר ממני בחייהן הבוגרים.
למה? זה פשוט. הילדים שלנו גדלים ונעשים עצמאיים. אנחנו לא יכולים להתגייס איתם ורצוי מאוד שלא נצא איתם לטיול שאחרי צבא. לא נוכל לשמור עליהם מפני אימתו של הבוס ובטח שלא נוכל לעמוד על המשמר שהם בונים את מערכת היחסים הרצויה.
ככל שהם יגדלו, נכיר אותם דרך הסיפורים שהם יספרו לנו על חייהם, בדרך כלל בארוחות יום שישי. סיפורים שיוצגו מנקודת מבטם, שתלוּוה באותה ארומה טבעית של כל ילד לרצות ולעמוד בציפיות הוריו.
