ימים מסעירים אני עוברת מאז שהבלוג הזה עלה לאוויר. אני נעה בתוך מנעד רגשות מתעתע, זזה משמחה, לעצב, להתרגשות, לחשבון נפש, לתקווה וכן הלאה, וכן הלאה. אני צוחקת, בוכה ובעיקר לא מאמינה. לא מאמינה שהיו כל כך הרבה תגובות לפוסטים שלי. חלקן נכתבו בבלוג וחלקן נשלחו למייל הפרטי. לא סתם העורכת כתבה לי את המילים: "לנשום עמוק", בכותרת האימייל שבישר לי שהפוסט עלה לאוויר. ונשמתי, באמת שנשמתי ובכל זאת. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אהבה ודאגה.

  (צילום: shutterstock)

הפוסטים הקודמים של מיה:

>>> לומדת איך ללכת מחדש

>>> מתה מפחד

>>> לא רוצה להיות אישה חזקה

>>> יכול להיות כיף כאן, בשכבות החלשות

היה לי חבר

אתם מכירים את האנשים האלו שאתם בקושי שומעים מהם ופתאום כשרע להם, אתם שומעים מהם יותר? אז אני בדיוק להיפך. אני מתקרצצת כשטוב לי. כשרע לי אני נעלמת, נשאבת לתוך שנת חורף, אפילו כשקיץ. התביישתי, הסתתרתי והאשמתי את עצמי. ואז אני מעזה להוציא את הראש החוצה ופתאום מגלה אתכם שם - כלומר, המומה לגלות אתכם שם. ואתם שם עם כל הלב הענק שלכם, עם חיוך רחב ועם זרועות פתוחות ועם כל כך הרבה תגובות חמות וחכמות.

איפה הייתם כל חיי, למה אתם לא החברים שלי, איך לא פגשתי אתכם בתור בביטוח לאומי, איך לא הבחנתי בכם בסופר או בקופ"ח, איך לא הכרתי אתכם ובעיקר איך לא השכלתי להיות חברה שלכם או לפחות של אנשים כמוכם? כי החברים שכן בחרתי, חבריי הטובים מהחיים שלפני, נעלמו אחד אחד ברגע שהתחלתי לשקוע. אף אחד גם לא הודיע לרגליים שלי ומאוחר יותר לנפש שלי, שהם הפכו למוצר חלב, שיש תאריך פג תוקף לכמה זמן מותר להיות במשבר. כל עוד זה משבר קצר, זה בסדר. למשבר ארוך - לאף אחד אין כוח.

כן, גם אני, כמוכם, גדלתי על השיר "היה לי חבר היה לי אח" ומגיל 14 בערך, לא משנה כמה אני שומעת את קרול קינג שרה: "You've got a friend", אני עדיין מתרגשת בפאתטיות מוחלטת. ואם הייתם אומרים לי בגיל 16 או 17 או אפילו 25, שלא יהיו לי חברים כשאגדל, הייתי נקרעת מצחוק בפנים ואומרת שאני מרחמת עליכם, כי אתם כנראה לא מכירים בערכה של חברות אמת ואין לכם חברים כמו שלי ובטח גם הייתי מצטטת את כל שאר הקלישאות על חברוּת וחברים. כי אז, פעם, חשבתי שחברים זה לנצח והם אפילו חשובים יותר ממשפחה.

יכולתי להתאמץ, להתעקש

וכך מצאה אותי התאונה, עם שתי חברות קרובות, ממש 'אחיות'. מיטל, שהיתה עובדת שלי בעבר והפכה עם השנים לחברה. אורית, חברה שהיא גם קולגה מקצועית. מיטל עברה גירושים קשים כשעבדה אצלי, לפני כ-6 שנים, וכך בעצם החלה החברות שלנו. תמכתי בה וסייעתי לה במשך חודשים ארוכים. היא היתה אמא טרייה והיתה זקוקה לאוזן קשבת, לייעוץ וגם לתמיכה כספית, עד שהעניינים הסתדרו והתייצבו. את אורית הכרתי בלימודים מאוחרים והתחברנו מיד. מבחינה מקצועית, אני רצתי מהר יותר מיד בתום הלימודים ולאורך השנים העסק שלי גדל והתפתח ואצלה העסק דשדש. יכול להיות שהיו קצת סימנים מקדימים לחברות הרעועה הזאת, בעיקר כשניסיתי לעזור מבחינה מקצועית ולשתף אותה בפרויקטים נקודתיים שהיו לי. נאלצתי לשלם על שירותיה הרבה יותר ממה שנהוג או ממה שהייתי משלמת למישהי אחרת ולהיות אסירת תודה וגם לומר את זה ללא הרף.

עדיין רציתי להאמין שהחברוּת שלנו היא מעל לכל. כן, יש לי נטייה לפעמים לעשות אידיאליזציה לדברים. עשיתי את זה לא פעם במהלך החיים, גם במערכות יחסים עם חברות וגם בזוגיות.

מיטל נעלמה כחודש אחרי התאונה, בטענה שקשה לה מדי לראות אותי ככה והיא מרגישה שהיא לא יכולה לעזור, אז עדיף שהיא תלך. אורית דווקא נשארה עוד שמונה חודשים אחרי התאונה, לא שהציעה איזושהי עזרה, ממש לא. היא פשוט המשיכה לדבר איתי בטלפון, זה הכל. וכשהגיע יום ההולדת שלה ולא היה לי כסף לנסוע אליה, ממש, לא היה לי כסף בארנק, היא כעסה וניתקה את הקשר לחלוטין. אני מאמינה שזה לא היה רק זה. בטח היו שם דברים נוספים, אך לא קיבלתי ממנה הסברים מפורטים, למעט אמירה בסגנון של: "אם היית מאוד רוצה, היית מתאמצת". אם הייתי יכולה להתאמץ אז, הייתי כפי הנראה מתאמצת לשפר את מצבי, להשיג כסף לאוכל, לחשבונות ולדברים קיומיים יותר.

אולי הייתי צריכה להתעקש יותר על החברות הזו, אבל אז, לא היו לי כוחות לזה. הייתי עסוקה בכאבים שלי, ברגליים שבקושי זזו, בדיכאון ובהישרדות היומיומית. אולי וויתרתי מהר מדי.

למרות כל זה, אם להיות כנה, הוקל לי. למרות כל העצב ורגעי הבדידות, לפחות בשני המקרים הללו, הוקל לי. כן, אני בודדה. כן, היה עוזר מאוד אם בחודשים הראשונים, כשלא הייתי מסוגלת להתלבש לבד או להתרחץ לבד, היתה מגיעה מדי פעם חברה ועוזרת, אולי עושה קניות, מורידה כביסה, מנקה קצת את הבית, לוקחת אותי לרופא, לפיזיותרפיה. אבל זה לא קרה. מה שכן קרה, זה שגיליתי כמה תעצומות נפש יש לילדה שלי. המקסימה הזאת, טיפלה בי כמו אחות רחמנייה, בסבלנות ועם חיוך ואופטימיות תמידיים.

איפה הייתם?

אז באמת, איפה הייתם כל חיי? אתם, סביר להניח, תמיד הייתם מי שאתם ותמיד הייתם כאן. ואני, כפי הנראה, לא ראיתי. נמשכתי לחברים 'נוצצים' יותר. חייתי במהירות הבזק ונגמרתי מהר. כל כך רציתי להיות אחרת מאיפה שבאתי, ששכחתי לעצור לרגע ולבדוק אם אני יֶשְנָה. לא הבנתי אז, שהיתרון הוא גם החיסרון. ש'מיוחדת', זה מיוחדת גם בגבוהים וגם בנמוכים. אז העמדתי פנים שיש לי כנפיים במקום ידיים, ובאמת התחילו לקרות לי דברים מיוחדים. וגם אח"כ כשהתקרבתי יותר מדי לשמש, המשיכו לקרות לי דברים 'מיוחדים', כל כך 'מיוחדים' שלא ידעת איך לאכול אותם.

ואז אני כותבת את הבלוג הזה ומגלה אתכם. המון פניות, תמיכה ועידוד. המון עצות וטיפים. המון רצון לעזור.

אישה אחת הציעה לתת בגדים משומשים במצב מעולה לבת שלי ואחת אחרת, לבוא ולעשות לי פילאטיס. איש אחד התעקש לבוא ולנסות לתקן את המחשב הגוסס שלי, ועו"ד אחת הציעה לטפל לי בפשיטת רגל.

והיו עוד שני מלאכים שמפאת צניעותם לא אפרט מה הם הציעו, רק אומר שבזכותם עברתי סופ"ש מרגש ורטוב מדמעות וחשבתי לעצמי שאולי כדאי להתחיל להאמין בטוב שבאדם.

אז נכון, יש לי עדיין צו פינוי לעוד 20 יום, ועוד לא מצאתי דירה בתקציב שלי, הכל פשוט יקר. ויש עדיין מלא חשבונות וחובות והרגליים שלי עדיין בקושי נושאות אותי.

אבל היי, יש לי אתכם ואתם כאן. ואיכשהו, בכל פוסט מחדש, אתם מצליחים לתת לי הרבה עידוד ותקווה. עידוד ותקווה מחברים שלא ידעתי שיש לי, אתם. אז אולי בכל זאת, אני ברת מזל.