בחור שאני מכירה הגיע בוקר אחד לפינת הקפה במשרד עם הבעה עגומה מאוד. הוא ואשתו נפרדו. הוא עבר לדירה הראשונה שמצא ועכשיו הוא מתחיל לנסות להתרגל למחשבה שהוא כבר לא גר עם האישה שהיתה בת הזוג שלו במשך הרבה שנים, ושאת שלושת הילדים הקטנים שלו הוא רואה לסירוגין, לפי הסכמי המשמורת.
פוסטים קודמים שלי, כנסו:
- רוצה חווייה טובה לילדים - זה אומר שחייבים חינוך פרטי? הרהורים לקראת גן חובה
- אל תיתנו להם כלבים: מלחמת הקיום בין ילדים לכלבים בגינה
- זעם נגד המכונה, אקטיביזם למתחילים נגד מכונת סיגריות
אחרי הלידה העניינים נסדקו סופית
אני חושב שזו תוצאה של דיכאון אחרי לידה, הוא אומר. סיפר שההיריון האחרון לא היה מתוכנן, אבל החליטו לשמור אותו וכמה שבועות אחרי הלידה העניינים נסדקו סופית. השאלה שאעלה עכשיו לא נובעת מהסיפור הזה ישירות, בסגנון הוכחה מתמטית, אבל היא מרחפת מעליו: אולי לא חייבים ילדים?
לבלות, לטייל, לעשות סקי וללמוד סלסה
זוג החברים השווייצרים שלנו מאוד מאושרים. הם סיימו לבנות את הבית בפרברי באזל ובקרוב יעברו אליו. הקריירות של שניהם במצב טוב ונשאר להם מספיק זמן לבלות, לטייל, לעשות סקי וללמוד סלסה. ילדים? היא לא רוצה, טוב לה ככה. הוא זורם איתה. איזה סיכוי היה לה להוציא לפועל את הרצון שלה להימנע מאמהות בישראל?
הפעם אדלג על המשפטים שנועדו להוכיח שאני אישה ממש בסדר, שיש לי ילדים ואני שמחה בהם. כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. אני לא מדברת על עצמי, אבל הייתי רוצה לחיות במקום שבו יש חופש בחירה, שבו מי שמרגישה אחרת, מי שמעדיפה להמשיך בחיים שלה בלי לטלטל אותם, מי שלא רוצה להיות אמא – יכולה לעשות את זה בלי להיחשב לחפץ חשוד.
כולם מסביב אמרו שיצטער והוא פחד להפסיד
אני נזכרת בכמה אנשים מוכרים שהתראיינו וסיפרו שהם לא רוצים ילדים. רענן שקד, דפנה שפיגלמן. כולם חובקים היום צאצאים. שקד סיפר בטור אמיץ, שכולם סביבו אמרו לו שיצטער אם לא יביא ילדים והוא פחד להפסיד. יש מקומות שבהם אדם שמרגיש ככה לא צריך להתמודד עם מכבש לחצים, שמכבדים את ההחלטה שלו. יש כאלה שמתחרטים שלא הולידו? בטוח. אבל בטוח גם שיש ילדים שנולדים להורים שלא מתאימים לזה. וכל המשפחה משלמת את המחיר. לפעמים המחיר הזה כבד מנשוא ומגיע לכותרות העיתונים.
גם ילד אחד זו לא אופציה
ועוד דבר: גם להביא ילד אחד זו לא אופציה. הוא יהיה בודד, אומרים להורים, כל הטיפול בכם ייפול עליו, זה לא בריא. העולים מחבר המדינות הגיעו לכאן עם נורמה של משפחה קטנה. ילד אחד וחתול היו הרכב משפחתי נפוץ. גם הם התאימו את עצמם והגדילו את המשפחה. אני לומדת מזה שהעניין התרבותי הוא מה שקובע מה בריא ומה טבעי. קודם זה נראה להם בסדר, עכשיו לא. מה השתנה?
אולי במקום אחר היתה לבחור מפינת הקפה אפשרות יותר חזקה להעדיף את הזוגיות והיציבות על הילודה. הלוואי שהיתה לו לפחות אפשרות לשקול את זה.
אם מישהו יגיד לי שהוא לא רוצה ילדים, אני מבטיחה לא להיות מיסיונרית ולנסות להמיר את דתו או דתה. במקום זה אני אגיד: בטוח? אז לך/י עם מה שאת/ה מרגיש/ה. וכל הכבוד על האומץ.
